בלוגיעדה

לפני כשני עשורים שודרה בטלוויזיה הישראלית הסדרה האמריקאית (או אולי הקנדית) "שלושים ומשהו".  היא עסקה בכמה בני הגיל האמור,  שהתמודדו עם בעיות רווקות,  נישואים,  הורות,  תינוקות,  קריירה,  התברגנות וכיוצא באלה  -  והייתה חביבה עליי מאד.

אחת מדמויות המשנה הייתה מֶלָאנִי  (או,  לפחות,  כך אני זוכרת את שמה במעורפל)  -  רווקה בת שלושים ומשהו ממוצא יהודי,  שהתברכה,  אם אינני טועה,  בסדרה שלמה של דודות יהודיות ממוצא פולני (בלי קשר לארצות לידתן).  קשים היו חיי הדודות,  שזכו באחיינית מעופפת לחלוטין   -  לא נשואה,  בעלת מקצוע בלתי מוגדר (אמנות,  אולי?  או צילום?),  עתיד לוט בערפל וטעם אופנתי שנוי במחלוקת    -  בקיצור,  שום דבר שדודה פולנייה עשויה לרוות ממנו נחת  (אגב,  ייתכן שהייתה שם רק דודה אחת ולא כמה דודות,  ואולי הייתה זו בכלל סבתא:  יש לי נטייה מעציבה להוסיף לפעמים נופך משלי למעשיות כאלה ואחרות). 

בהתאם לצו האופנה נהגה מלאני לענוד לאוזנה עגיל בודד במקום זוג עגילים   -   הרגל שהדודות לא הצליחו להסתגל אליו.  בכל מפגש שלהן אתה העירו לה שהנה אבד לה עגיל,  ובכל פעם שהעירו על כך הקפידה מלאני להסביר להן את עובדות החיים (כלומר,  שהאופנה השתנתה,  ושהיא מלכתחילה ענדה רק עגיל אחד, ושלא חסר לה דבר,  ושבכלל   -   זה לא עניינן).  אבל הדודות בשלהן  -  מוסיפות ומעלות את סוגיית העגיל האבוד בכל פגישה,  ומתקשות להפנים את ההסבר שקיבלו בעניינו.

עד שמלאני עייפה מהסברים והחליטה לאמץ טקטיקה חדשה:  בפעם הבאה שהעירו לה על העגיל שאיבדה,  היא חייכה בענווה חסודה והשיבה: 

-  "אני יודעת,  דודה.  אני מחפשת אותו."

שאז השתררה שביתת-נשק בגִזרת הדודות:  מלאני המשיכה לענוד עגיל בודד באין מפריע,  והדודות המשיכו לחכות בסבלנות שהעגיל האבוד יימצא,  וכולם היו מבסוטים.

נדמה לי שמלאני גילתה את סוד ההתמודדות עם ביקורת חברתית ומשפחתית:  במקום להתווכח ולהסביר,  מוטב להסכים מיד (או,  לחילופין,  לומר משהו מסוג:  "אני אחשוב על זה").  אחר כך,  כמובן,  יכול כל אחד להמשיך ולעשות באין מפריע את מה שהתחשק לו מלכתחילה.  אין מדובר כאן בהתקפלות בפני הביקורת,  ואפילו לא בבריחה של ממש מעימותים.  זה נראה לי יותר כסוג של סימון גבול.  אמנם אין בכך הבעת פסילה מוחלטת של דעת הזולת,  וגם לא הכרזת מלחמה נגדו  -  אבל יש בזה איתות מסוג:  אני אחשוב על זה בעצמי,  לכן אין טעם להמשיך בנסיונות השכנוע ומוטב לסגור את הדיון.  כך יוצא שבאופן כמעט פרדוקסלי,   דווקא התגובה הפחות לוחמנית יכולה להבטיח את חירות הפרט לנהוג כאוות נפשו.

וזוהי הסיבה שבגללה לימדתי את עצמי להכריז,  בדרך כלל,  שאני מחפשת את העגיל של מלאני.  אחר כך בין כך ובין כך אני ממשיכה לעשות כרצוני  -  ויכולה לענוד עגיל בודד,  או,  לחילופין,  שלושה,  או ארבעה,  או יותר.