בלוגיעדה

כשהאוטובוס מזדחל במורד הקסטל לעבר סיבוב מוצא (כמעט תמיד פקוק שם בבוקר),  יש לי שפע של זמן להתבונן בשוליים הימניים של הכביש.  מעליהם מתנשא סלע אנכי בזווית ישרה לגמרי.  אולי פוצצו שם את ההר כדי לפנות דרך לסלילת הכביש,  וזה מה שנשאר ממנו.  על קיר-הסלע הזה צומחים כל מיני דברים,  בכיוונים משונים.  שיחים נשפכים וזוחלים מלמעלה למטה,  וברושים קטנטנים פורצים הצידה מתוך האבן,  ופיסות אורן,  ושקדיות בשני צבעים.  נדמה לי שזיהיתי גם חמציצים.  אבל מי שגונבות את ההצגה הן,  כמו תמיד,  הרקפות.  אמנם לא רבות,  בזווית המטורפת הזאת,  אבל בכל זאת.  בנחישותן האופיינית הן נתפשות שם,  בסלע הזקוף,  ושולחות את עלי הכותרת שלהן לאן שאפשר,  הצידה ולמעלה.

הלילה אולי יֵרד עליהן שלג.  ואולי רק לפנות בוקר.  הפתיתים הרכים יצנחו על עלי הכותרת הענוגים באמצע החושך.  אבל ספק אם זה יפריע להן.  בחמסין ובכפור  -   הן בשלהן.

איך הן מצליחות.  איך הן מעזות.