זה לא שאני נרתעת מלהעלות פוסט כשאני יודעת שיש סיכוי טוב שעדכונים לא יישלחו למנויים ואיש לא יקרא אותו.
וזה לא שאין לי מה להגיד, וגם לא חסרים דברים שאפשר להגיד עליהם דברים:
למשל, על אימת יפן.
למשל, על זה שציפיתי מחותמי-העצומות-והמחרימים-והמתביישים-הפומביים שלנו שיפרסמו קבל עם ועולם איזה גילוי דעת (אפשר גם בכתב) שיאמר: תשמעו, הרצח הזה באיתמר היה מעשה נבלה, ולא משנה מה האידיאולוגיה של קורבנותיו.
למשל, שמאד לא אהבתי את פרסום התמונות של גופות הנרצחים שם, וגם לא את המאמצים המיותרים והבלתי-נלאים להוכיח לכולם שאנחנו דווקא ה"טובים" (ולו רק באמצעות הניסיון להוכיח ש"הם" יותר רעים).
למשל - באותו עניין - על כמה שזה עצוב ונלעג כאשר מי שכל כך חשוב להם (משום מה) לעשות הכל כדי שעולם ומלואו יחשוב עליהם טובות, ניחנו בכל כך מעט מן החן והכישרון הנחוצים לשם כך.
למשל, על הטרנד הזה לתקוף את שלי יחימוביץ' על כך שהיא מתרכזת בעניינים "פנימיים" של זכויות עובדים ובעיות תקציביות וכיוצא באלה, ומזניחה את ענייני הפלסטינים (כך גם הבוקר, בקדימון לריאיון הפרישה של חיים אורון בהארץ, והריאיון המלא מחר). ברור לי, כמובן, שלא כל כך אפשר למצוא סיבות אחרות לתקוף אותה, אז מסתפקים במה שיש - וחוץ מזה, שעיסוק בעוולות הכיבוש הוא הרבה יותר סקסי מאשר הטיפול בצרות של עובדי מפעל נידח בנגב. אבל, אחרי ככלות הכל, מישהו הרי צריך לטפל גם בזה - אז אם כבר יש מי שעושָה את זה, ואפילו עושָה את זה טוב, למה לא לפרגן לה ודי?
אבל הסיבה שקצב הכתיבה בבלוג הזה ירד מאד היא פשוט שאין לי זמן. נפל עליי הסמסטר העמוס ביותר בתולדותיי. לא ברור לי בכלל איך הכנסתי את עצמי לסידור העבודה הזה, אבל כבר אחרי היום הראשון התברר לי, מעבר לכל ספק סביר, שזו הייתה טעות מרה. אין לי זמן לכלום, בטח שלא לבלוג. וגם אם יש לי זמן לישון קשה לי להירדם כשאני חושבת על כל הדברים שלא אספיק לעשות ביום המחרת.
בצבא נהגו לומר שככל שצריך להספיק יותר, מוצאים יותר זמן בשביל זה - אבל נראה לי שאני עברתי את האופטימום. אם יהיה עוד דבר אחד שאני אצטרך לעשות, יש סכנה ברורה ומיידית שאֶמָּעֵך בין כל המטלות ואיעלם לגמרי.
אין עצה ואין תבונה אלא לחכות בסבלנות לחודש יולי. שאז יקרו שני דברים: הסמסטר יגיע לקִצו, והקיץ יגיע אלינו. ואז אוכל להתלונן, בגיל ובשמחה, על מזג האוויר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.