אז אחרי שהתלוננתי שאין-לי-זמן-אין-לי-זמן, אני יושבת ביום חופשתי מול הבלוג דווקא, במקום לעבוד ולסגור פערים. אחר כך אוכל לבכות שוב שאין לי זמן.
רציתי להוסיף למה שכתבתי בפוסט הקודם על שלי יחימוביץ', שחשבתי בהקשר הזה על האִמרה "עניי עירך קודמים", ונראה לי שיותר משהיא מביעה הסתגרות בדלנית (שלא לומר גזענית), היא משקפת חשיבה פרקטית: אם כל עיר תטפל בעניים הפרטיים שלה, ישתפר מצבם של העניים בכל הערים.
בלי קשר: שאלתי את הילד אם לדעתו יש סכנה שדיסק-און-קי-של-מישהו-אחר שחיברתי למחשב שלי יכול להדביק אותו בווירוסים. הילד ענה, כצפוי, שאם האנטי-וירוס לא התריע על כלום, סביר להניח שהכל בסדר. אחר כך הוא הוסיף:
- "אבל למרות שזה חשוב להיזהר מסכנות, עדיף לא להגזים בזה יותר מדי. בין היתר צריך גם לחיות, וגם ליהנות מהחיים, ולא רק לדאוג כל הזמן למה שיכול להשתבש."
מיהרתי לסייג את דאגתי ולהודות, שבעצם אני לא יכולה להאמין שיש למישהו-האחר, הבעלים-של-הדיסק-און-קי, וירוסים על המחשב שלו. אבל הילד הביט בי בחומרה ואמר:
- "דווקא את זה את אף פעם לא יכולה לדעת. זה כמו איידס - זה יכול לקרות לכל אחד. בשביל זה יש אנטי-וירוס."
בן עשרים וחמש בסך הכל, ויש לו לא פעם יותר שכל לחיים מאשר לי. בוודאי ובוודאי יותר משהיה לי בגילו. מי בכלל אמר שהדור פוחת והולך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.