הגעתי אתמול הביתה מירושלים בסביבות שלוש אחר הצהריים, והתיישבתי כמעט מיד מול המחשב, כי הייתי צריכה לטפל בכמה מיילים דחופים. בשלב כלשהו התנתקתי בטעות מהאינטרנט, ומיד התחברתי חזרה, ואז קפץ מולי דף הבית עם הידיעה הפתאומית על פיגוע בירושלים, לא רחוק מהתחנה המרכזית שבה עברתי כשעתיים קודם לכן. בתחילה עוד דובר על פיגוע באוטובוס.
זיעה קרה.
לפני שהספקתי לפנות כה וכה ולאסוף את מחשבותיי המפוזרות, צלצל הטלפון: אחותי שמעבר לאוקיינוס, מבקשת לשמוע שהכל בסדר.
- כרגע הפסיקו פה את הדיבורים על אליזבט טיילור, אמרה לי, כדי לדווח על פיגוע בירושלים.
דיברנו על הא ועל דא, השווינו רשמים מהמבזקים המגיעים לפה ולשם, ואחרי כעשרים דקות של דיבורים אמרתי לה:
- מעניין שראש המשפחה עוד לא התקשר (לסלולרי) לשאול אם הכל בסדר אִתי.
- בטח הוא עוד לא יודע שהיה פיגוע, אמרה לי.
- אין דבר כזה, טענתי. במדינה הזאת, כולם יודעים הכל, מיד.
בשלב כלשהו פקעה סבלנותי והתקשרתי אל ראש המשפחה בעצמי. זה הלך ככה:
אני (בזעף): מהצד השני של האוקיינוס התקשרו כבר מזמן, ודווקא אתה לא מצלצל לשאול לשלומי?
הוא, (בלית ברירה): נו, ומה שלומך?
אני (בכעס גובר): לא חשוב עכשיו מה שלומי - אבל איך ייתכן שלא התקשרת מיד לשאול?
הוא (בהיסוס קל): האמת - שכחתי שהיית היום בירושלים.
אני (באי אימון): אבל אתה בעצמך קמת היום עם עלות השחר כדי לקחת אותי לתחנה בדרכי לשם! איך יכולת לשכוח??
על כך לא הייתה לו תשובה. כי, באמת, מה כבר אפשר לענות על זה.
כשהוא חזר הביתה, בערב, אמרתי לו שהוא מוכרח להתבייש. זה הלך ככה:
אני (בטון מאשים): אני לא מאמינה כמה שאתה מעופף! אתה בכלל שכחת שיש לך אישה!
הוא (בהתגוננות): לא שכחתי שיש לי אישה. עובדה, מיד כששמעתי על הפיגוע, חשבתי לי: עכשיו עדה לא תרשה לקטנה ללכת ללמוד באוניברסיטה בירושלים. את רואה שזכרתי אותך?
נחמה פורתא, באמת. איימתי שוב בגירושין, והוא שאל מיד אם אני צריכה שהוא יסיע אותי לרבנות כבר למחרת בבוקר. אמרתי לו שאני אכתוב בבלוג שהוא שכח אותי, וכולם יידעו כמה שהוא איש רע. הוא צחק ואמר, אני לא איש רע, אני רק שכחתי שהיית שם - אבל הוא לא ביקש שלא אכתוב על זה.
בסופו של דבר הוא בכל זאת אמר שהוא ממש מצטער, ואני הואלתי לסלוח לו, גם אם לא באופן רשמי.
אחרי הכל, כולנו שקועים עכשיו (עד צוואר) בבעיות גדולות הרבה יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.