* כתבתי פה פעם, שכחתי איפה, על הריאיון עם אגי משעול שבו ציינה את צירוף-המילים יוצא הדופן "מחסום כיסופים". נזכרתי בזה שלשום בצהריים כששמעתי ברדיו הודעה כזאת:
- "צבע אדום במחסום כיסופים".
איזו שפה מוזרה ומפחידה זאת, העברית. לפעמים נדמה שכל סוגי האימה שבעולם התנקזו לתוכה.
* שלשום חציתי כביש בפיקוח משמרות הזה"ב - הילדים האלה מכיתה ו' בערך שמכוונים את התנועה ליד בתי הספר בשעות מסוימות וגורמים לפעמים ליותר בלגן ממה שהיה שם בהיעדרם. בכל אופן, צִיַּתִּי להוראותיהם: עמדתי על המדרכה בשקט כל עוד נמשך ה"סְגֹר!", והרשיתי לעצמי לחצות את הכביש רק בהישמע הפקודה המרנינה:
- "פְּתַחוּש!"
* משהו על הנבואה:
היה מי שאמר שהיא ניתנה לשוטים, אבל לי נדמה שהיא ניתנה בעיקר לבעלי הזיכרון הסלקטיבי:
שהרי הם מיטיבים לזכור ולהזכיר את נבואותיהם שהתממשו, בעוד שבנוגע לנבואות שנתבדו (וזה קורה להם לפעמים, למרבה הצער), נוטה זכרונם לרדת למחתרת ולמחוק את הראָיות המרשיעות, בבחינת "לא ראיתי - לא שמעתי - לא ידעתי - לא חשבתי - ובטח שלא אמרתי". הס מלהזכיר.
אבל אני, שרוח הנבואה אינה שורה עליי לעתים מזומנות, דווקא זוכרת את כל הקשקשת והברברת, השחץ והרהב וקריאות הקרב, את השנינוֹת וההתחכמויות ותיאוריות הקונספירציה והתחזיות והצדקנויות וההתחסדויות - כל נהרות המלל היִדעוֹני שנשפכו ונצווחו פה בשבוע האחרון, מכל הכיוונים, על ידי רבים וטובים וצודקים יותר וצודקים פחות - את כל אלה אני זוכרת.
כנראה משום כך כבר לא אהיה נביאה לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.