אז ככה זה היה: ישבנו בחדר המורים של אחד ממוסדות החינוך שבהם אני מלמדת - מורות אחדות, כל אחת עסוקה בשקט בשלה. פתאום נכנסה מישהי שלא הכרתי - תלמידה, או מישהי שעובדת באחד החדרים הסמוכים - וביקשה כמה כוסות חד פעמיות. בין המורות התחיל מלמול של אי-רצון מהוסס, שהרי רשמית הכניסה לחדר מותרת רק למורים, והמבקשת לא הייתה מורה. אני ראיתי שיש במטבחון בפינה כשלוש מאות כוסות חד-פעמיות, דקות ושקופות, ואמרתי למישהי ההיא שהיא יכולה לקחת כמה. אחת המורות קמה ונתנה לה.
אחרי שיצאה המישהי המסתורית, גבר המלמול של אי-שביעות-הרצון. ודווקא המורה שקמה ונתנה לה את הכוסות אמרה:
- "זו אשמתנו שלא נעים לנו לסרב ושאנחנו נותנות לה את הכוסות במקום להבהיר לה שבכלל אסור לה להיכנס לכאן. אנחנו משדרות לה שזה בסדר לזלזל בתקנות. הרי כתוב בפירוש על הדלת שהכניסה למורים בלבד. אבל בארץ מפירים את כל הכללים, ותראו מה יוצא מזה - בבית הספר, ברחוב, בכל מקום." וכו' וכו'.
ניסיתי לומר לה שדווקא בכך שהיא קמה ונתנה לה את הכוסות היא לימדה אותה אולי משהו על גמישות ועל נדיבות. ניסיתי לטעון שמדובר בסך הכל בשלוש כוסות חד-פעמיות מהסוג הזול ביותר, כאלה שאפילו אינן מתאימות לשתייה חמה. אבל הן לא השתכנעו. הסבירו לי שהכוסות לא שייכות לי, על כן אין לי רשות להציע אותן למישהו אחר. וכמובן, הזכירו לי, מדובר בעניין עקרוני.
עד עכשיו לא ברור לי למה המשכתי להתווכח (אגב, מובן שנוּצחתי) - וגם לא מה בדיוק הדבר שמפריע לי בוויכוח התמוה הזה. אולי אפשר לנסח את זה כך: הן בעצם צדקו בכל מה שאמרו, אבל איכשהו הטיעונים שלהן מזכירים לי את (המפלגות) הפולניות (הנה, בבקשה: פוסט אקטואלי): צודקות-צודקות, אבל בכל זאת משהו שם לא עובד בסדר.
ההישג הגדול ביותר של בני האדם הוא שהם אכלו מעץ הדעת, מה שמאפשר לנו להבחין בין טוב ורע ולסמן את קו הגבול ביניהם. וגבולות - על זה בכלל אין ויכוח - הם אבן הפינה של הסדרת היחסים בין אנשים בכל תחום - כולל חינוך ופוליטיקה. ובכל זאת נראה לי שלפחות נגיסה אחת מן התפוח הייתה אמורה ללמד את בני התמותה עוד דבר אחד קטן: להעריך מתי אסור בשום פנים ואופן להתפשר על הגבול, ומתי מותר; מתי חובה לעמוד על זכויותינו, ומתי אפשר לומר: זו זכותי, אבל אני אוותר הפעם על מימושה. זה אמנם מייגע ותובעני לבדוק כל פעם מחדש כל מקרה לגופו במקום לדבוק בכלל שנוסח מראש, אבל אולי בכל זאת עדיף לשקול כל מקרה לגופו.
או שאולי לא כולם טעמו מן החלק ההוא של התפוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.