אתמול אחר הצהריים עשינו טיול רגלי קטן בגן-לאומי-חוף-השרון. יש שם מסלול הליכה יפה על הצוקים שמעל לים, ובנקודות אחדות הם ממש גבוהים והמראה אל הים שמתחתם מרשים מאוד. הזכיר לי קצת את הצוקים במערב אירלנד, אבל זה לא אומר כלום, כי כמעט כל דבר מזכיר לי את אירלנד.
הפריחה עכשיו פחות או יותר בשיאה - אפילו כמה אירוסים ראינו שם, אבל אני לא כל כך מתלהבת מאירוסים, או שאולי אינני מכירה את הסוגים הנכונים. יסלח לי אלוהים, אבל תמיד נדמה לי שמשהו בהם מזכיר מוצרים מפלסטיק. כמובן היו שם גם חרציות וסביונים ופרגים - שילוש הפרחים שהכי מוכר לי מאז ילדותי. ועוד פרח אחד שגם אותו הכרתי היטב כילדה, אבל אחר כך, במשך שנים, כמעט שכחתי ממנו. פעם קראנו לו משום מה מרגנית, אבל כשבדקתי בשובי בגוגל התברר לי ששמו בכלל לא מרגנית, אלא, כנראה, קַחְוָן(!) או בַּבּוֹנָג-דּוּ-גּוֹנִי (שממנו מפיקים את תה הקמומיל המפורסם).
הלא-מרגנית הזה הוא ערב מאוד לעין, דומה למדי לחרצית אבל יותר עדין ופחות צהוב ממנה (שתי סיבות טובות בשבילי לחבב אותו יותר). לעיניי העממיות נדמה שיש לו לב צהוב ועלי כותרת לבנים, אבל בוויקיפדיה מסבירים, כמובן, שמבחינה בוטאנית זה ממש לא כך. לא משנה. כשהקחוונים הלבנים האלה מנקדים בהמוניהם מרבדי עשב ושוליים ירוקים של שבילים, הם משובבי עין ונפש, כמו פנסים צנועים וחרוצים.
עד כדי כך שאני שוקלת בדעתי אם לא ראוי להכריז, קבל עם ובלוג, שמכאן ואילך הפרח הרשמי שלי הוא בבונג דו-גוני, ולא, כזכור, רקפת.
אכן דילמה.
בדרך חזרה נאלצנו לעצור (עצירה ממושכת למדי) לפני מחסום רכבת. אחרי ציפייה ארוכה הופיע פתאום קטר-נטול-רכבת, שועט צפונה בבדידות מוחלטת. כמעט ריחמתי עליו, משום שנדמה היה שאיבד את כל קרונותיו בדרך ועכשיו הוא אץ בבהילות לחפש לו קרונות אחרים, שמא יתברר לו פתאום שהסיבה היחידה לקיומו נגוזה.
(גם כאן)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.