לצערי פספסתי את שידור הפרק הראשון של הסדרה של אמנון לוי על השד העדתי, למרות שתכננתי לראות. אבל ראיתי כל כך הרבה ריקושטים מתעופפים על אודותיה בפייסבוק ובמקומות אחרים, ובהארץ התפרסמה בעניינה ביקורת כל כך גועלית, שהסתקרנתי וכיתתתי את רגליי פה ושם ומצאתי את הפרק לצפייה באינטרנט וצפיתי בו דרך המחשב.
ואני לא מבינה למה קטלו אותו בהארץ. נכון ששם קוטלים את כל מה שזז, אבל בכל זאת. לי נראה היה שהפרק עשוי היטב, בחלקו גם נוגע ללב, וללא ספק מעניין מאוד.
עכשיו כמובן עולים לחלל האוויר הנימוקים העבֵשים שכולם כבר מכירים לעייפה - על רגשי הנחיתות של המזרחים מצד אחד, ועל הפריביליגיות של האשכנזים מצד שני, וכך הלאה וכך הלאה, ואני יכולה לומר רק את זה: בלי קשר לשאלה אם מבחינה אובייקטיבית יש קיפוח מתמשך או אין - עצם העובדה שעדיין חיה כאן קבוצה גדולה כל כך של אנשים שמרגישה מקופחת, נעלבת, כואבת וזועמת, פירושה שיש בעיה שמצריכה התייחסות רצינית. והתייחסות רצינית צריכה לעבור קודם כל דרך הקשבה (גם לסדרה של אמנון לוי וגם לדברים אחרים), ולא דרך סיסמאות על התבכיינות.
הכי נגעו ללבי הילדים שאמנון לוי ריאיין בקריית מלאכי. אחד מהם התפלא לשמוע ממנו שנפתלי בנט אשכנזי. מסתבר (להפתעתי) שהוא לא ידע. בעצם, למה זה הפתיע אותי? אני למשל לא ידעתי שאמנון לוי מזרחי. ואני עדיין תמימה מספיק כדי לקוות שיבוא יום שבו בכלל אי אפשר יהיה לדעת (בלי לשאול) מי מזרחי ומי אשכנזי, ושגם לא יהיה חשוב כל כך לדעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.