בלוגיעדה

דומים ודומים הימים,  כתבה תמיד חנה ממיכאל שלי של עמוס עוז. ואני אומרת,  עגומים ועגומים הימים. ואין צורך להרחיב באשר לסיבות,  הרי כולנו שומעים חדשות.

כמי שכל חייה מתנהלים דרך הערפל של מילים,  אך טבעי שאני אתייחס לכל מה שקורה דרך ענייני המילים. ולאחרונה באמת אין מחסור בהן:  הקשקשת בכל אמצעי התקשורת,  למשל,  היא דוגמה אולטימטיבית לשימוש במליוני מילים שאין להן שום תכלית ושאינן אומרות כלום,  וכבר רבים הלינו על כך לפניי.  לזה אפשר להוסיף את ההשוואות המופרכות שבהן מאכילים אותנו השכם והערב (כיבוש = טרור,  מאסר = חטיפה;  ואם אנחנו כבר בשוונג:  לול-תרנגולות = טרבלינקה, קניית-קילו-עוף-בסופר-לסעודת-שישי-בערב  = רצח המונים,  ועוד כהנה וכהנה).  כך הולכת השפה שלנו ונעשית שטוחה.  או שאתה נאצי,  או שאתה קדוש.  אין שום דבר באמצע,  ואין מי שיפתח מילון ויעיין בו כדי לברר,  סוף סוף,  מה פירוש המילה "טרור".

אל תוך המהומה הזאת נחתה שוב חברת הכנסת חנין זועבי ופסקה את פסוקה:  החוטפים אינם טרוריסטים,  כך אמרה,  מפני שאין להם אפשרות לבחור בדרך פעולה אחרת   -   ובכך עוררה נגדה גל של תגובות היסטריות,  על סף הטירלול ממש.  אני לא אכנס כאן לוויכוח בשאלה אם חטיפה היא טרור או לא (נדמה לי שהתשובה ברורה),  ואם השיטה הזאת מקדמת את המטרות הפלסטיניות או לא (גם התשובה הזאת ברורה,  לפחות בעיניי;  ואת המחיר על השתוללות הטרור של האינתיפאדה השנייה תמשיך החברה הפלסטינית לשלם עוד עשרות שנים.  אני בכלל תוהה אם הם מבינים שם שהם צריכים להתמודד עם ההשלכות של העניין הזה,  ודי בטוחה שאין להם מושג איך להתמודד).  אני גם לא אחלק שוב ציונים לחברת הכנסת הנכבדה (את דעתי עליה ועל עניינה פירטתי כבר בתגובתי לפוסט הזה של אבו אלמוג). רק אציין שאחד המאפיינים של הפונים לטרור הוא תחושתם שאין להם דרך פעולה אחרת שפתוחה בפניהם. משמע,  זועבי סתרה את עצמה בעצם הנימוק שהשמיעה.  לא שמישהו שם לב  -  לא בין ההיסטרים שהמליצו להעלותה על המוקד,  ולא בין הנשמות הטהורות שקראו לצאת להגנתה. כי בתוך הרעש הזה כבר בין כך ובין כך לא שומעים כלום.

איך שלא יהיה  -  בעצם הימים העגומים האלה הגעתי אל סופו של הספר היפה והוותיק של אלי עמיר,  יסמין,  המספר את סיפור אהבתם (העגומה אף היא) של צעיר יהודי-ישראלי יליד עיראק ושל ערבייה-נוצרייה ממזרח ירושלים,  מיד אחרי מלחמת ששת הימים. מעבר לסיפור האהבה יש בו טיפול מעניין מאוד,  מורכב וחומל ומאוזן,  בשורשי ההחמרה של הסכסוך היהודי-פלסטיני משנת שישים ושבע ואילך.  לא פשוט לתאר בצורה מאוזנת את שני צידי הסכסוך כשאתה נטוע בתוך אחד הצדדים  -  אבל נדמה לי שאלי עמיר מצליח לעשות זאת היטב.  וזה מה שאומר נוּרי שלוֹ (הצעיר היהודי,  אחיו הקטן של כָּאבִּי מ"מפריח היונים", למי שמכיר):

"אדוני השר,  אנחנו יתומים והם יתומים,  אנחנו סובלים מתסביך הקורבן וגם הם,  אנחנו סובלים מתסביך של פליטים וגם הם.  ההבדל הוא,  שעכשיו הבטן שלנו מלאה ושלהם ריקה.  לנו יש בית ולהם אין.  הם אכולי קנאה ושנאה ותסכול.  אצלנו אומרים שצריך לפתוח את המטרייה לפני שיורד הגשם.  ואם לא נוותר על השטחים ולא נעזור להם להקים מדינה ולא נסייע להם לפתור את בעיית הפליטים,  גם אלוהים לא יוכל להתיר את הפלונטר" (עמ' 405).

מבהיל לחשוב כמה המילים האלה רלוונטיות גם היום,  וכמה עמוק הפלונטר שבתוכו אנחנו מסובכים גם עכשיו.  ולמרות שכולנו מתפללים שאלוהים יתיר את הפלונטר,  לא בטוח שהוא יכול,  ולא בטוח שהוא רוצה.  אולי נמאס לו כבר מכולנו.  אולי הוא אומר לעצמו,  מה הטעם להתיר להם כל פעם את הפלונטר,  בין כך ובין כך ילכו אחר כך כל המשוגעים שלהם,  מכל הצדדים של שני הצדדים,  ויפלַנטרו את הכול מחדש.