בלוגיעדה

יום שישי הוא יום הבישולים.

כבר בבוקר אמרתי לראש המשפחה,  אם יש אזעקה,  תזכיר לי לכבות את הגז.  ככה לימדו אותי בילדותי,  כשהמלחמות עוד היו "רגילות",  וכשהיו האפָלות וכאלה.  אני לא יודעת אם זה נחוץ גם במלחמות טילים,  אבל שיהיה.

ב-10:45:  שני סירים על הגז,  אני כבר בחלק האחרון של הרוטב,  והצופרים הארורים מתחילים ליילל.  אני גאה לומר שדבר ראשון כיביתי את שתי הלהבות,  ואז צעקתי לקטנה ולראש המשפחה שיבואו.  ראש המשפחה היה באמצע הגילוח,  וזה תמיד מעצבן אותו כשמאיצים בו,  שאז הוא עושה הכול לאט,  דווקא להכעיס.  אבל תוך קצת פחות מ-90 השניות הנתונות הצטרף גם הוא אלינו בחדר המדרגות.  השכנים מהקומות העליונות ירדו לקומה שלנו עם טפם וכלביהם,  וסך הכול היה די נחמד.  חברת אנשים מפיגה את הפחד,  ובינתיים המקלט שיש לנו בבניין למטה מפחיד אותי יותר מהרקטות אז אני מעדיפה את חדר המדרגות,  וגם נשענתי על הצד החיצוני של הפלדלת שלנו ושכנעתי את עצמי שהיא מגינה עלינו.

הבום הראשון היה מבהיל,  אבל אז התברר שזו בכלל איזו דלת שנטרקה.  השני כבר היה על אמת.  התמהמהנו עוד קצת ואז התפזרנו וחזרנו איש איש לדירתו.  מיד הדלקתי את הגז והמשכתי בהכנת הרוטב.  לצורך הוספת החרדל השתמשתי בכפית קטנה,  ולהפתעתי שמעתי אותה מרעידה בתוך צנצנת הזכוכית.

                                                                                *

נחמה פורתא:  הילדים שלי כבר גדולים.  הגדול בכלל לא בארץ כרגע,  אבל נדמה לי שעוד יספיק לחזור לפני שהכול ייגמר.  שניהם יודעים לשמור על עצמם ואפשר לסמוך על שיקול הדעת שלהם,  וכבר אינם תלויים בי שארגיע אותם.  וזה בניגוד למלחמת המפרץ הראשונה,  שבה היה לי ילד בן חמש וילדת ממ"ט (=מנשא מגן לטף).  אני תמיד אומרת שחצי משערות השיבה שיש לי (ויש הרבה) הן מאז   -   מהחדר האטום ומהמאבק שלי להלביש לילד את המסכה עם המפוח (עד שסימן הפלוס ייעלם,  למי שזוכר);  וגם מדמיונותיי הפרועים על הסקאד שעושה את דרכו בחשכה ממזרח,  ישר לחדר שלנו,  ועל מה שיקרה אם כולנו נמות ורק הקטנה תשרוד בתוך הממ"ט ותבכה ותתייפח ואיש לא ישמע.  לא מחשבות שיפות לבריאות של שום אדם.

                                                                                *

וכן,  אני יודעת שבעזה פי אלף יותר גרוע.  ואני יודעת שלא כל העזתים אשמים,  ושאולי רובם לא אשמים,  ושהם לכודים בציפורניה של כנופייה אלימה ואכזרית;  אבל אין לי דרך לעזור להם,  ואני לא יודעת אם יש מישהו שכן יכול.  ויש לי אמון מאוד מוגבל בתועלת של סטטוסים מתלהמים ועתירי סימני קריאה בפייסבוק,  אפילו כשמדובר בסטטוסים שמאליים מאוד וצודקים מאוד.