בלוגיעדה

פעמיים העבירו לי השבוע את שרביט הספרים,  ועכשיו אני מחפשת תירוצים למה לא לקחת אותו.  סיבות לא חסרות  -

גם מפני שההוראות לא ברורות;

גם מפני שכבר כתבתי על זה כמה פעמים בעבר;

גם מפני ש-

I have to live up to my reputation

כמחָרבת שרביטים;

גם מפני שאין לי זמן השבוע;

וגם מפני שנפל עליי הצינון הראשון של הסתיו וזה מדכדך את נשמתי המנוזלת.

הבוקר יצאתי לכמה סידורים וחזרתי וצנחתי שדודה על הספה (הייתכן שיש לי קצת חום?  רק זה חסר לי עכשיו.  לא מודדת) והרהרתי בחיי הקשים, ובסוף החלטתי לשרבט משהו קצר על שלושה ספרים שהרשימו אותי באופן זה או אחר.

השניים הראשונים באים בזוג:

אני כבר יודעת את מי לונה ממלכת היופי של ירושלים (של שרית ישי לוי) מזכירה לי:  את סקארלט או'הארא מחלף עם הרוח (של מרגרט מיטשל). נכון שכל דבר מזכיר לי את סקארלט הזאתי,  אבל  ללונה ולה באמת יש כמה וכמה קווים משותפים.  כמו התלישות האולימפית והאנוכית שלהן.  כמו חוסר הסבלנות שלהן. כמו האומללות העמוקה שבה נותרו שתיהן,  למרות נתוני-פתיחה מבטיחים-לכאורה.  כמו העיניים הירוקות שלהן,  שאי אפשר לעמוד בפניהן.

אבל את סקארלט אני אוהבת הרבה יותר.  לא רק בגלל שהיא תמיד מחליטה לחשוב על זה מחר,  שהוא יום חדש.  אלא גם כי היא אמיצה יותר ועקשנית יותר ועשויה ללא חת,  וגם,  חייבים להודות,  כתובה היטב יותר.  מה לעשות  -  מלכת היופי של ירושלים הוא ספר כייפי,  והוא מצייר יפה תקופה ירושלמית שעליה לא ידעתי כלום   -  אבל בעיניי הוא לא ספרות גדולה,  וגם היה אפשר לקצרו באופן ניכר.

מה שכן  -  בזכותו למדתי הרבה מילים ספאניוליות מלאות עסיס,  וזה משמח אותי.  היה כדאי.

ואתמול,  כשהתמהמהתי בתחנה המרכזית בירושלים בציפייה לאוטובוס שלי,  ראיתי ב"צומת ספרים" ספר חדש של זלדה.  כלומר,  אוסף חדש של שירים,  רשימות ורישומים.  כן  -  הידעתם?  בנוסף לכתיבה,  זלדה גם ציירה,  ואפילו יותר שנים משכתבה.  זה נודע לי לגמרי במקרה כשדפדפתי בחנות בספר היפה הזה שאת שמו שכחתי.  וקראתי שם גם שהיא הרהרה שהיא מעדיפה לכתוב רשימות על פני שירים,  כי כדי לכתוב שירים צריך לקחת את הרשימות וללטשן שוב ושוב.  אני מוצאת שיש משהו מנחם במחשבה שאפילו משוררת גדולה כמוה נאלצה לעבוד קשה עד שהוציאה מתחת ידה שיר מלוטש כדבעי.

בקיצור,  נדלקתי על הספר הזה,  אבל היות שהיו לי המון דברים לסחוב,  אמרתי לעצמי שאחפש אותו כבר בעיר-מולדתי ביום שיש לי פחות משקל על הגב.  והיום אכן חיפשתי אותו כאמור,  והתברר שהוא חסר.  ודווקא בירושלים היו מלאן-ת'אלפות ממנו  :(

מסקנה:  כשמצוננים,  שום דבר לא הולך טוב.

למי להעביר?  הו.  נדמה לי שכמעט כולם קיבלו.  לאוגניה,  ששכחתי להעביר לה בפעם הקודמת.  לאני לא הייתי מעז,  שאולי יעז וייקח את השרביט.  לגלית חתן,  שמן הסתם מכירה הרבה ספרים ירושלמיים.  לג'וליאנה,  שתמיד כשאני חושבת על ספרים אני חושבת גם עליה. וללי,  מאותה סיבה.  

אם בא לכם (וגם לאחרים)  -  קחו ותיהנו.