בלוגיעדה

שוב ארך שערי מאד.

אני אוספת אותו בקפידה:  בחום המהביל הזה,  מוטב שכל שערה תהיה נעולה במקומה,  שלא תפריע.

בימים כתיקונם,  היתה אמי אומרת לי עכשיו:

- "את לא חושבת ללכת להסתפר כבר?"

ואני הייתי עונה:

- "עוד לא.  נוח לי כך,  בחום הזה,  בשיער אסוף.  שיער קצר רק ישב לי על הצוואר ויחמם אותי סתם."

ואמי לא היתה מוותרת:

- "אבל זה כבר נראה נורא:  כל כך לא מסודר. אין לזה כבר שום צורה!"

ואני הייתי מחניקה את כעסי ואומרת בטון מבודח-למחצה:

- "תודה רבה! איזה כיף לי שבאתי לבקר ולקבל מחמאות!"

והיא היתה מתעקשת:

- "אבל באמת,  את לא רואה איך זה נראה מאחור!"

- "דווקא כן,"  הייתי אומרת (גם אני יודעת להתעקש),  "כל בוקר אני בודקת,  במראה כפולה.  אני יודעת בדיוק איך זה נראה מאחור, וזה דווקא מוצא חן בעיני ככה."

אבל היא לא היתה מרפה:

- "וראש המשפחה לא אומר כלום?"

ואני הייתי מעירה ביובש:

- "לא שמעתי תלונות."

ואז היתה מוותרת,  סוף סוף:

- "נו טוב.  אם לך זה טוב ככה."

(ואני הייתי חושבת:  מדהים,  באמת,  מספר הפולנים שחיים בקרבנו,  אפילו בלי שנולדו בפולין.)

ואחרי יומיים  -  שוב אותה שיחה,  כמעט בלי שינויים.

ועכשיו אמי כבר איננה בין החיים,  ושערי ארך באין מפריע,  והוא נראה כך ואחרת,  ואין עוד מי שישלח אותי להסתפר.