אוקי רציתי לכתוב את הפוסט הזה אחרי המקרה אבל פשוט לא יכולתי לחשוב טוב.. איך לכתוב? איך להסביר מה שעובר לי בראש.. זה היה קשה מידי בשבילי.. היה לי קשה לדבר על זה.. כל מה שהזכיר לי אותו התחלתי לבכות..
לפני 3 ימים [יום שבת1.12.07] סבא לי מת, יהיה שגוי להגיד נפטר כי אנשים שנפטרים זה בגלל זקנה..
הוא מת מסרטן...
זה ממש מוזר.. הבנאדם הכי חזק שאני מכירה באופי ופיזי מת.. הוא תמיד היה חזק , תמיד עזר תמיד הקשיב.. הוא אף פעם לא צעק עלינו [הנכדים] לא משנה איזה טעויות הינו עושים, תמיד נתן מעצמו.. פינק אותנו.. תמיד היה לנו כל מה שרצינו..
הוא היה בעל אוהב, אבא דואג, וסבא כיפי...
היה לו סרטן כבר לפני חמש שנים.. אבל גילו את זה רק לפני 7 חודשים, כך שהדרגה הייתה הכי גובהה..
כלומר אי אפשר להחלים מזה.. אז ההורים שלי והדודים שלי שמו אותו במקום טוב בקרית מוצקין, שם הוא חי 7 חודשים,
סבתא שלי הייתה נוסעת אליו כל יום, בכל כמה ימים גם דודים שלי.. לי ולמשפחה שלי לא יצאה ממש לנסוע אליו מכיוון שאנחנו גרים בראשון, והם חיפה אז יותר קרוב להם.. ראיתי אותנו בכל מצב שלו.. כשהרגיש רע, יותר טוב..ראיתי את השינוים של כל פעם שהייתי שם...
תמיד הייתי חזקה בזה.. כולם היו יוצאים מהחדר שלו מזילים דימעה ואני הייתי מרגיעה אותם.. אומרת שהכול בסדר, שיהיה טוב..
קברנו אותו ביום ראשון, בשלוש בצהרים..
כשבאנו לשם ראינו את הקבר עומד מעל הבור, ישר החליקה דימעה שלא יכולתי להחזיק יותר בפנים.. התחלנו את הטקס אמרו כמו מילים.. דיברנו.. שרו שיר או שנים.. ואז כשהורידו את הקבר לאדמה שעומקה כשתי מטרים, לא יכולתי יותר קמתי מהכיסא ופשוט רציתי לצד שאף אחד לא יראה אותי בוכה.. בכיתי כל כך הרבה, כל מה שהיה לי אותם ה-7 חודשים..
פשוט לא יכולתי להסתכל.. לא יכולתי לראות איך קוברים בנאדם שאני כל כך אוהבת, שכל כך חשוב לי..
בנאדם שאני מכירה 16 וחצי שנים...בנאדם שכל כך חזק באופי, פיזי.. בנאדם שעבר כל כך הרבה בחיים שלו..
אחרי כך רצתי לאבא שלי הוא ניסה להרגיע אותי בחיבוק, אמר שזהו, שיותר הוא לא סובל..
אחרי שעתים וחצי.. כולם באנו חיבקו, לחצו יד ניחמו..
מישהו שאל אותי מה הוא יכול לעשות כדי שאני לא איהיה ככה ואני עניתי "תחזיר לי אותו.."
זה מוזר לקום בבוקר שאחרי והדבר הראש שבראש שלך זה "אין לי יותר סבא..."
בוריס ז"ל
1939-2007
אוהבת וזוכרת אותך לתמיד.. אני 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
