Life Is (Im)Possible

זה כבר כאן. היום שאחרי מחר.

ואני חיילת.

וזה לא ממש ברור איך אני מרגישה לגבי זה,

זה יותר מדי דברים ביחד, שלפעמים נראה לי שקשה לי להכיל את הכל,

וכל פעם רק רגש אחד בא לידי ביטוי במלואו.

אז זה מפחיד אותי. ואחר כך מרגש. ואז קצת מלחיץ. ומשמח. ומלהיב.

ואני מרגיעה את עצמי,

בעיקר מעצם המחשבה שיהיה בסדר.

שזה שלב מתבקש בחיים, אצלי הוא רק הגיע קצת יותר מהר מהצפוי.

כי עד לפני פחות מחודש עוד ישבתי בכיתה ועשיתי בגרויות, ועכשיו אני הופכת לחיילת.

וגם אם זה טיפה מוזר לי, לשינויים מהסוג הזה אני מניחה שאתרגל די מהר.

פשוט כי אין לי ממש ברירה.

ואני נכנסת עכשיו לשירות של 3 שנים, מי יודע איזה בן-אדם אצא ממנו.

אבל אני מאחלת לעצמי שאדע להגשים את המטרות ולממש את היכולות,

ללמוד, לגדול, להתבגר, ואולי גם להשתנות.

לחזור 'הדר' טובה יותר משאני היום,

ואף פעם לא להרשות לעצמי לשכוח את מי שאני בדרך להשגת כל אותן מטרות.

וגם לא את האנשים ה"קטנים" והטובים שבדרך, שעיצבו אותי ועזרו לי להיות ולהגיע, לעיתים, למי שאני עכשיו.

"See you on the other side"

-

"רק שתדעו, יש קשר בין אש לתקווה.

כפי שהיוונים סיפרו, זאוס הטיל על פרומתיאוס ואמיפתיאוס את האחריות ליצור חיים על פני כדור הארץ.

אמפתיאוס ברא את החיות והעניק להן הטבות כגון מהירות וכוח ופרווה וכנפיים.

כשפרומותיאוס ברא את בני האדם, כל התכונות הטובות ביותר כבר חולקו.

הוא נאלץ להסתפק בכך שהם יוכלו ללכת זקופים, ונתן להם אש.

זאוס רתח מזעם, ולקח את האש מהאדם.

אבל פרומתיאוס ראה איך מקור גאוותו ואושרו רועד מקור ולא יכול לבשל. הוא הדליק לפיד מהשמש ושוב נתן אותו לאדם. כעונש, זאוס כבל את פרומתיאוס לסלע, שם אכל עיט את הכבד שלו.

כדי להעניש את האדם זאוס ברא את האישה הראשונה, פנדורה, ונתן לה מתנה - תיבה שנאסר עליה לפתוח.

סקרנותה של פנדורה גברה עליה, ויום אחד היא פתחה את התיבה.

יצאו מתוכה מגפות, וסבל, ונזק. היא הצליחה לסגור את המכסה לפני שהתקווה חמקה החוצה.

וזהו הנשק היחידי שנותר לנו להלחם באמצעותו בכל היתר."

לונדון.

עמוסה. אפרורית. קצת קודרת. צפופה. מלאה באנשים. מטריות. גשם. אדישות. ביג בן. הייד פארק. מלכה.

לונדון-

מרהיבה, מלאת חיים, מלאת מוזיקה ואנשים מכל הסוגים והגוונים.

לונדון היא פארקים ומדשאות ירוקות שלא נגמרות, היא משפחת מלוכה בריטית מתנשאת שאהובה ומוערצת על ידי כל אחד ואחת מנתיניה, היא מסודרת, נקייה להפליא, פשוטה להבנה, ובו בזמן- מרתקת. היא אלפי אנשים מצטופפים ברחוב אוקספורד, היא ילדים משתובבים ליד מזרקות וממטרות, היא נערים ונערות משתרעים על כל חלקת שמש פנוייה. היא שעון ענק ומוזהב, היא פרלמנט מדהים, היא תאי טלפון אדומים ברחוב, היא גלגל ענק על שפת הנהר, וכיכרות עמוסים באנשים מדי לילה. היא הסוהו, וקובנט גארדן, והמארבל ארצ', ונוטינג היל. היא אלפי בתי קפה, וחנויות סנדוויצ'ים בלתי נגמרות, היא שווקים רחבי ידיים וחנויות עילית מעוצבות. היא עיר שלמה נוספת מתחת לאדמה, של אין ספור מסילות רכבת שמובילות אותך אל הלא-נודע. היא מחזות זמר ומיוזיקאלס שרצים כל ערב, היא בירות בירות ובירות, בכל שעה ובכל דרך. היא כנסיות עצומות, ודמוקרטיה מרהיבה, וחיילים בריטים לבושים אדום ולבן, תחת שירות המלכה. היא טירות מרהיבות, היא פיסת היסטוריה נושמת. היא הביטלס, ורובין הוד, והארי פוטר, ופיטר פן, ושייקספיר, ודיקנס, ושושלת טיודור. היא קינג הנרי וצ'ארלס וג'יימס בקדנציות חוזרות ונשנות, ואליזבת' וויקטוריה ומרי כנשים משתרכות-משפיעות. היא צהובונים מחולקים חינם ברחובות, שיספרו לך על מייקל ועל מארי, אבל אף פעם לא ידברו על חדשות אמיתיות. היא גשרים מרהיבים מעל נהר רחב ידיים, היא מוזיאונים על כל נושא בעולם, שילמדו אותך דבר אחד או שניים. היא יפהפייה, וקוסמת, ועשירה, ובועטת, ויש לה חיים משלה. זאת הלונדון שאני מכירה, והיא נפלאה.