כשאין לך חברים

לאט לאט זה הולך ונעלם..תמיד יהיו את הטקסים האלה אבל לאדם יש זיכרון קצר

בשלב מסויים אנשים ישכחו למה באמת אנחנו מתאמצים כל כך לזכור...

השכחה הזאת התחילה כבר ולא מהיום..רק השנה זה כל כך בולט..

הקריאות לשחרר את יגאל עמיר...למרות שהוא, רצח לנו את השלום

לא ראיתי אף תוכנית בטלויזיה היום שהוקדשה כולה לאיש ההוא שכמעט הביא אותנו למקום שאנחנו כל כך ייחלנו ועדיין מייחלים לו כעם, כמדינה.

ובכלל עם השביתה הזאת אפילו טקס בבית הספר לא היה...

יצא לי לחשוב על כל זה כשהיום ניגנתי בגיטרה את לבכות לך..וחשבתי שלא שמעתי את השיר באף תוכנית או באף מקום בטלויזיה היום..

ואני זוכרת את היום שזה קרה..הייתי כל כך קטנה..אבל אני זוכרת אותו התפלאתי למה ההורים לא מתייחסים אליי, ולא הבנתי למה הם כל כך עצובים או יותר נכון נדהמים..עוד דבר שחרוט לי בזיכרון אלה כל הטקסים מהיסודי ועד התיכון עוד בתקופה שהתרגשתי מלהופיע בטקסים..אני זוכרת שעמדתי על הבמה ואז משמיעים את ההקלטה הכל כך מוכרת והכל כך מזעזעת שאני מקבלת צמרמורת רק מלחשוב עליה..שומעים 3 יריות ואז הקלטה שמודיעה בתדהמה על מותו של ראש הממשלה.

הרצח הזה מזעזע לא רק בגלל שזה רצח של ראש ממשלה, כי אם תשאלו אותי כל אדם הוא אדם והחיים של כל אדם יקרים וחשובים ומייצגים ערך עליון. [אתם יודעים מה, לא של כל אדם אבל של כל אדם שלא ביצע איזה פשע קשה..האמת שלא היה אכפת לי אם היו הורגים את כל האנסים/רוצחים שבכלא...]

אבל הרצח מזעזע בגלל שהוא רצח יחד איתו כל כך הרבה חלומות..בואו נודה באמת עוד שום דבר לא היה סגור בעניין השלום אז.. אבל זה היה קרוב מספיק, מוחשי מספיק, בשביל לתת תקווה לאנשים, לתת להם את הזכות לחלום על הדבר הזה..לחלום שהילדים שלהם לא יצטרכו ללכת לההירג ולהרוג בצבא, לחלום שהילדים שלהם לא יצטרכו לבקר יותר במקלט, ושילבשו מסיכות רק בפורים..הוא רצח את זה..הוא רצח את זה ועכשיו רוצים לשחרר אותו...מוזר קצת לא?

זה הזכרון הקצר שלנו, במקרה הטוב אנחנו זוכרים רק עובדות..במקרה הרע אפילו את זה לא..מה שבטוח רגשות אנחנו כבר לא זוכרים..בטח שלא אחרי 12 שנים..ושלא יקומו יפי הנפש ויגידו שהם זוכרים...כי אתם לא זוכרים.לא במידה שזכרתם אז..לא את האיש, לא את החלום, ולא את התקווה...

.........