הוא עובר תפקיד, אפשר להגיד שדרוג (בקרוב על המסכים, אם אתם רואים את הערוץ הנכון, חבר קואופרטיב מדווח מהשטח). היא מפרגנת, אבל עמוק בפנים יודעת שמדובר בעיקר בעוד ערבים בלי אבא.
הוא מקבל/לוקח יום חופש. היא קוראת לזה תקופת צינון (גם יום אחד הוא תקופה).
הוא מציע לעשות משהו. היא אומרת, בוא ניסע למוזיאון ישראל.
הוא פותח אינטרנט, מחפש, סורק. המוזיאון בשיפוצים. היא בעיקר מוטרדת מכמויות הילדים שיתרוצצו בכל מקום ומנסה לחשוב על אלטרנטיבה הולמת. התוצאה: רחובות. קניון רחובות. כי כשאתה גר בפריפריה העיר הקרובה הופכת לעיר הגדולה, והקניון הוא המקום היחיד שאפשר לשוטט בו בחום הזה.
הוא נוהג. היא לידו. פתאום צומת ביל"ו נראה מפתה מתמיד. ממשיכים.
הוא רוצה ארוחת בוקר. היא גם. שניהם מאוכזבים לגלות שסניף לחם ארז, שהיה אפשרות סבירה בכל המסחריות הזאת, הפך לקפה אמבר (ושאפילו לא החליפו את הדקורציה של ארז). מתיישבים בקפה ג'ו וקופצים לשילב. אין חיתול רב-פעמי לים במידה של עברי.
הוא רוצה מכנסיים. היא מובילה לפול אנד בר.
הוא עורך רכישה משמעותית. היא קונה גופייה ומכנסיים קצרים.
הוא רוצה עוד. היא מציעה לנצל את התלושים שעוד נשארו מפסח ולנסות למצוא משהו ברנואר.
הוא קונה פולו. היא מוצאת אוברול מגניב וחצאית גבוהה (איזה כיף שכבר לא צריך ללבוש גזרות חושפות תחתונים וחריצים).
חוזרים הביתה. שנינו מבינים שהחיים בכפר אולי דומים לקנטרי קלאב (והנה שכנענו את עצמנו שלא צריך לצאת לחופשה הקיץ), אבל לא בטוח שההידרדרות לשיטוטים בקניון ולעריכת קניות בקרטלים של אופנה שוות את כל זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
