הרגשתי שאני חייבת..

חייבת לספר מה עובר לי בראש, מאז יום שבת 3/11 - עצרת לזיכרו של רבין:"למען השלום ונגד האלימות".

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. יש דמוקרטיה, יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות"

מתוך הנאום האחרון שנשא רבין בעצרת למען השלום ונגד האלימות.

כך נפתחת מידי שנה העצרת לזיכרו.

השנה נכחתי בעצרת בפעם השנייה בחיים שלי בסה"כ.

אבל הרגשתי וידעתי שאני שייכת לשם, למרות הכל.

כי הבנתי ואני יודעת שאסור לרצוח, ששלום עושים בדרכים של הבנה והסכמים ולא בדרכי אלימות.

כי אני יודעת שלכל אחד הזכות להגיד את דבריו ולהביע את דעתו ואני לא ישפוט אף אחד. כי הרי "איש איש באמונתו יחיה".

אבל אני שואלת את עצמי, איך אפשר לחיות במדינה שמתפלגת למספר חלקים. שאפילו את עצמה לא קושרת באחדות.

שבעל רוצח את אישתו, שאבא אונס את ביתו. שאתה שומע את תמיכת הקהל ברצח המוני של העם הערבי ומנגד עומדים פעילי השמאל ומפגינים נגד הכיבוש.

ומכאן ומכאן איך שלא תסתכל על זה. אנחנו בעצמינו לא חיים כאחד..

שנאת אחים היא הדבר הגרוע מכל. כי אם במשפחה שלי אני לא ארגיש שייך לאן אשתייך בעתיד.

אני לא יודעת מי יקרא את מה שאני כותבת, מי יסכים אם זה. אבל אני בטוחה שכל אחד מאיתנו רוצה שלום גם אם זה שלום קטן. עם חבר שלו.

אז אני לא באה להטיף לאף אחד כי הרי כל אחד מאיתנו אשם במידה זו או אחרת באיבוד השלום.

כי כנראה שהאמונה בשלום אובדת מיום ליום. כי כנראה שעד שלא נחיה עם עצמינו ועם האחים שלנו בשלום, הוא לא יהיה מציאותי.

אז איך אני אסיים כאן. אני מקווה שמישהו באמת קרא את זה.

תאמינו בדרך שלכם אבל אל תפגעו באחרים שלא חושבים כמוכם.

ותאהבו אפילו רק עם זה את עצמיכם:]

עד שיבוא שלום אמיתי.

דידדדד;]