כל כך הרבה זמן שלא הייתי פה...
אני לא זוכר אפילו איך התחלתי לכתוב פה ועל מה כתבתי...
עכשיו זה יותר אנונימי כי כמעט שאין איש מחבריי נכנס לכאן וקורא את הבלוג שלי
מה שקורה זה ככה
הייתי בקשר של שנתיים, בחורה שנקרא ל"ס"... ילדה טובה, חרוצה, אנרגטית...
זה התחיל כל כך טוב שלא יכולתי לבקש יותר, היינו גרים ביחד, אוהבים, מבלים, מוצאים תחיומי עניין משותפים...
יום אחר יום הרגשתי שאנחנו קרובים כמו אחד, זה היה הרבה מעבר לקשר זוגי, היה את האכפתיות שהשני יצליח, היה את ההקרבה, היה אהבה והרבה ממנה
אני יכול לפרט על המון מקרים בהם כל אחד מאיתנו היה קצת או הרבה לא בסדר עם השני אבל תמיד היה את התחושה שזה משהו שאנחנו נתגבר עליו, שזה קטן עלינו... שזה יחלוף.
אם ללכת ישר ולעניין, ניפרדנו, הפעם סופית, היוזמה הייתה שלי, עם כל הצער שבדבר, הפעם זה היה הכרחי.
"ס" איבדה את כל עקרונותיה, והשיא היה כאשר היה הלכה לאירוע מסויים, בלי כוונה לשתף אותי ושהבנתי שהיא הולכת, אמרתי לה שאני לא מוכן
שברגע שהיא תעשה את זה היא תפגע באמון שלי וכל טיפש יודע שאם אין אמון בקשר - אין קשר.
לא רק שהיא הלכה לאותו אירוע, היא גם התגאתה בו, בתמונות משותפות שלה שם עם אנשים, חלקם אני מכיר מהעבר שלה, חלקם לא... היא לא יצרה שום קשר מאז, לא הביעה טיפת חרטה על הנסיעה.
הצבתי בפניי שאלות לא פשוטות, האם אני שם גבולות ? האם אני מוכן לוותר על עצמי בשביל להיות עם מישהי שמוותרת עליי ?
הדיון העצמי הוביל לפיתרון,
אני שם גבולות, כן זה גבול, בקשתי, דברתי, אמרתי, למרות שהיו אינספור מצבים בהם כל אחד ואחד מכם היה שם את הגבול לפניי, עצרתי בגנטלמניות ואפשרתי לנו להתגבר על כך, אבל זהו מה שנקרא "הקש ששבר את גב הגמל"
אני חושב שמאז כיתה ו' לא יזמתי פרידה ממישהי, והיו לי מאז קשר של 3 שנים ועכשיו קשר של שנתיים וקצת.
אז אולי למדתי את מה שהבחורה ההיא בקשר של ה3 שנים לימדה אותי אז... שאני לא הייתי בסדר היא שמה לי גבול, היא אמרה עד כאן, הספיק לי, אני הולכת.
עכשיו אני כתלמיד אומר, "עד כאן, הספיק לי, אני הולך"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
