לפי הטורניר הכיתה שלי חייבת לי 3 חידות, (או 900 נקודות) ופוסטר! אני מודה- לא תמיד כיף לי שם... הם מציקים לי, מקללים, מרביצים, ויורדים, אבל אני רואה כל יום באיזה 6 בבוקר את הרמזים לחידה, עונה עליה, וכותבת את התשובה בטורניר,פותחת ספר זכרונות, ומכינה להם הפתעה לסוף שנה... ולמה? כי אני מנסה לסלוח, ולזכור יותר ארועים נחמדים איתם... עכשיו נראה אתכם אומרים שאני לא נחמדה וסלחנית, נראה אתכם! האמת שהם הצילו אותי מ"א" פעם, בשנה שעברה, כשהיא התחילה להציק לי ולהרביץ לי, וכשרוב הכיתה, (שעברה שם במקרה) ראו אותה- הם איימו עליה שאם היא תמשיך ככה- הם יפוצצו אותה... אין... כיתה מגובשת כשצריך... רק שהם יזכרו אותי ככה... ולא בתור המחוצ'קנת הפראיירית שלוקחים ממנה דברים, ומשתמשים בה להוצאת כעסים ואנרגיות מיותרות... שיזכרו אותי בתור הילדה שרשמה אותם לטורניר כיתות, פתרה להם את החידות, עשתה להם הפתעות מדהימות, שבקשה גם ממי ששונא אותה שיכתוב לה בספר הזיכרונות... אבל הכי חשוב- שיזכרו אותי בזכות הנחמדות, השירה, והנגינה שלי בגיטרה...
ריגוש ריגוש, אבל איפה הפלפל? (נשאל את עדי המלבלוי...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: