שונאת אנשים, שאתה מספר להם את הסיפור הכואב בחייך והם מדגישים איפה עשית את הטעויות בדרך, שואלים אותך אם אתה מתחרט שזה מה שהחלטת באותו הרגע.

אני כלכך שונאת את אותם אנשים, שכל מה שהם אומרים נשמע בטון אלוהי וכלכך צודק שכזה, ואני רק בוכה כי אין לי תשובות לדרכים בהן פעלתי ואני רק בוכה כי עכשיו אני מטומטמת.

שונאת את אותן העובדות שאני לא יכולה להתמודד איתן, את השאלות שאני לא יכולה לענות עליהם, ואת ההרגשה המזויינת הזו שאני רוצה לרצוח את כל העולם, אבל היי, רק הרגע הובהר לי שאני מתנהגת כמו ילדה גחמנית ואימפולסיבית ולרצוח את העולם זה לא הפתרון.

אבל ראבק, כלכך בא לי.