באותו הרגע שחשבתי לעצמי "כמה כיף שיש כלכך הרבה אנשים טובים שמקיפים אותי" אני אומרת "טפו טפו טפו, רק שאיזו ישות שגדולה מכולנו לא תיקח לי את זה!!!" אסור לחשוב על זה, אסור לאהוב את העובדה הזאת בעצמך, אחרת היא תיגזל ממך. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו נכון?

והיום, כבר איזה שבועיים מתחילת החופש פחות או יותר, והדבר היחיד שאני עסוקה בו זה ללמוד לבגרות ולעבוד, החברים טיפה מתרחקים, יוצרים קצת פחות קשר, לאט לאט כבר לא מצלצלים אלי חמישה אנשים כל שישי,  וה HIGH LIGHT של השבוע היה איזה התקבצות בני נוער משועממים מטעם העירייה. 

איפה הימים שכל פעם שהייתי רוכשת חבר חדש הייתי מודה לאלוהים. אם יש דבר שאני משתדלת שלא לעשות זה לקחת אותם כמובן מאליו, כמו ביום שהם הגיחו, ככה הם יכולים להיעלם.

אחרי הכל, הם האוצר הכי גדול שיש לי. בלעדיהם אני אפס. 

רק שלא יקחו לי אותם.

עריכה 10:44:

שנה מאז שכתבתי בבלוג, טוב להסתכל אחורה לפעמים.