יום שישי.

אני בשיא עיסוקי בשעות אחר הצהריים שכאלה- צפייה בטלוויזיה, ולא סתם טלוויזיה- אולימפיאדה!

כןכן, מופע הפתיחה היה מרהיב ולא נראה לי שהיה או יהיה מופע פתיחה כזה.. אין על הסינים בכל הדייקנות וביכולות שבמופעים שלהם.

המצעד של המשלחות התחיל.. לא עבר הרבה זמן, ודמעה זולגת על לחיי.

ספורט, זהו אחד הנושאים שהכי לא נוגעים ללבי, אפילו שונאת ספורט אפשר להגיד, אבל לראות את המשלחת שלנו, מייצגת מדינה שהיא כלכך קטנה אבל כלכך מיוחדת ובעלת תרליוני רבדים, ורק היא, המשלחת הזאת, ולא משנה מה הם יביאו איתם הביתה, הנוכחות שלהם שם היא משנה.

כשביום יום אנחנו מתעסקים רק בשחיתויות פוליטיות ומספר ההרוגים והפצועים בפיגוע, ב-16 הימים הללו, אנחנו מוציאים מאיתנו את הטוב ביותר- את אותם הספורטאים הבאמת נהדרים. לא התרכזות יותר בכל החרא, אלא בדברים הבאמת טובים שקורים במדינה שלנו.

גלי הגאווה הציפו אותי, אפילו הרצל החתול השתאה לראות את אריק זאבי מצלם את הקהל, ברגעים שכאלה, אני גאה בכל ליבי להיות ישראלית.

לפני מספר רגעים קראתי בבלוג כלשהו (שנמצא בהמלצת העורכים..) על זה שהשדר הצרפתי, ברגע שראו את ישראל על המרקע, הזכיר רק את המלחמות ואת הקונפליקטים שמדינה שלנו.

אז.. זהו? זה כל מה שישראל? מלחמות ופיגועים ושחיתויות ומעשי טרור?

אנחנו כלכך הרבה יותר מזה, עצוב לדעת שככה העולם מתייחס ורואה את ישראל.

נכון אבל.. שגם בלי כל המלחמות ומעשי הגבורה.. וגם השחיתויות.. ישראל לא הייתה ישראל.

אנחנו חיים לתוך מציאות כואבת, ואם זאת מיוחדת שיוצרת את את החברה שלנו כחברה ישראלית, מגוונת מכל הבחינות.

שיהיה בהצלחה לספורטאים שלנו.