היום לפני שלוש שנים הייתה התאונה של אודי.

יום שישי בערב, חוזרים ממסיבה, אולי מעורפלים..

מתנגשים בעמוד.. ונגמרה הבסטה.

אודי אהובי.

אני כלכך מצטערת, אבל אני חייבת להודות שקצת שכחתי,

קצת נרגעתי.

המחשבות עליך ננעצות בי כל יום, אבל אני כבר לא חושבת מה עובר עליך עכשיו.

אני כבר לא חושבת מה העניינים עם הגופה שלך, ועל מי אתה שומר מלמעלה, ועל מי מלמטה.

אודי אחי. אודי.

מחילה. הייתי באמת רוצה קצת לבכות עכשיו, להיות פחות במצב רוח טוב, ואולי אני לא חייבת להיות עצובה כל פעם שאני חושבת עליך.

יום שישי, אתה תפגוש את כולנו מאוחדים סוף סוף,

בוכים על הקבר שלך ומניחים זרי פרחים ואבנים.

אנא בוא במצב רוח מרומם, לראות את סבתא בוכה כלכך על הנכד המבורך שלה, בעוד שלנכדתה הכבשה השחורה (ג'ינג'ית) שבמשפחה היא מפנה את הגב, זה בהחלט מראה מרומם נפש.

ערס חתיך ומסוקס שכמותך.

לנצח אחים.