הגיע הזמן להפסיק. כי אני הורגת את עצמי עוד בהיותי בת 15.

המשפחה שלי אוהבת אותי גם אם היא מתייחסת אלי כמו זבל.

מין זבל שאוהבים אותו, דואגים לו, מתקשרים לבדוק לשלומו ומביאים לו תרופות כשהוא נחנק למוות.

להיות לבד בבית זה עצוב.

לא להתחפש בפורים זה עצוב.

לספר בדיחות על נקרופליות זה עצוב.

ללכת לים כגוש שומן אשכנזי זה עצוב.

לעשן בכיף ואחרכך להיחנק למוות זה עצוב.

להתגעגע זה עצוב.

לקנא זה עצוב.

לחלות זה עצוב.

להתנשף כשאני הולכת ברחוב זה עצוב.

חיי כמאושרת.

לשכח אדם הוא כמו

לשכח לכבות את האור בחצר

ונשאר דולק גם ביום.

(יהודה עמיחי)

כנראה ששכחתי.

נהנתי בתל אביב עם הזיגוטות.

לשכוח לרגע את כל החרא הזה.

את הדברים שאני גורמת לעצמי.

את הכאב בגוף ובנפש.

אני באמת אוהבת אתכן כלכך.