שעות התעתוע, בהן אני הוזה, רואה דמויות מרצדות כשקולי נעלם, הם לא קשות כשעות נדודי השינה.המוח שלי במנגינה אינסופית. קצת אולי, סכיזופרניה, מהסוג הפרנואידי. דמויות מרצדות, זזות, ואני נזכרת בהן. לכל אחת ואחת תפקיד משלה. כשהייתי ילדה, חלמתי להיות מתכנתת אנשים. קראתי לזה: "קוסמת", או "מדיום", אם תרצו. חלמתי שאהיה בעלת כוח אינטואיטיבי חזק וערמומי. שאוכל לקרוא מחשבותיהם של סובבי. שאדע הכל, ולא ידעו שאני יודעת.
כילדה, חייתי מפנטזיה לפנטזיה. הפנטזיות מחזיקות את הראש שלא יפול. אז לא הייתי אהובה על כולם, בכיתה ה' וגם בו' אולי. אבל בפנטזיות שלי, הייתי מלכת הכיתה. המצב הכלכלי בבית היה קשה נורא. בפנטזיות שלי הייתי ילדה עשירה, ולא רק עשירה אלא שהייתי מעצבת בגדים. סגול וורוד. איזה מצחיק זה, אה? היום בחיים לא אלבש וורוד עם סגול יחד. כל כך חסר טעם.
ואז, מילדה עם ציונים גבוהים, הפכתי למשהו לא ברור. חלק מהציונים היו טובים, אבל ברובם המכריע היו גרועים.
בכיתה ז', לראשונה, ראיתי אכזבה בעיניו של אבא. הוא לא הבין מה קרה שהתדרדרתי כל כך. הוא היה שומע אותי בלילות בוכה, רואה אותי בלילה מחכה לו. הוא גם ראה אותי שמנה, כי שמנתי הרבה, ועצבנית. הטראומות משאירות בי חותם. הן משנות אותי.
אז הייתי הילדה הדחויה גם בכיתה ז'. שנאתי את עצמי, והרגשתי שנואה. זה בסדר, חשבתי לעצמי תמיד, כזאת הייתי- לא ראויה.
במעבר לפרדס חנה ראיתי לבסוף התחלה של תקווה. וכשהתחלתי להשתלב ולקבל את עצמי, ביחד עם אהבה חדשה ותמימה שהכילה אותי, אבי התחיל להידרדר, וכך אני בלימודיי.
אתמול עשיתי סדר בחדר של אבא. לפני שבועיים התחלתי לעשות מה שלא עשיתי מאז שאבא מת. טיפלתי בגינה. נטעתי עצים שחלמתי תמיד, והוספתי עציצים. עציצי תבלין וסלסילות כסף. אבא שלי לא הביא אף פעם לגינה סלסילות כסף. הוא אהב יותר שושנים, ורדים ואת כל הפרחים בעליי העליי כותרת המיוחדים כמו לוע ארי וכמו אמנון ותמר. ראיתי במשתלה את האמנון ותמר, ראיתי וחייכתי. אבל עוד לא הגעתי לשלב שבו אוכל לקנות ולהסתכל על זה בגינתי. סידרתי את החדר של אבא. כן, שלשום. זה לא היה אתמול, זה היה שלשום. הייתי אמיצה.
אולי עוד לא השלמתי עם המוות הזה. אני נאחזת באבא בכל דבר. כשאני בסכנה, אני מבקשת ממנו לחזור ולגונן עליי. יגידו שאני משוגעת, יגידו שאני הוזה, אולם זה לא בשעות התעתוע, אלא בשגרה. אבא שלי לא עזב אותי.
אז עברתי עוד משבר. בן זוגי מזה 5 שנים עזב אותי. באורח פלא, שוב התדרדרתי בלימודים. עזבתי אותם, את הקורסים הבודדים. שנתיים אחרי חזרתי למסלול של תואר ראשון. עכשיו אני כבר בשנה ג' של התואר ובמקביל שנה א' תואר שני כהמשך ישיר. אבא, תרצה לדעת, שאת שנה ב' סיימתי בהצטיינות. כן אבא, עבדתי במשרה מלאה, לא ניגשתי לכל המועדי א', וסיימתי בהצטיינות. יש לי הרגשה שיש מישהו במדור בחינות שמשנה עבורי ציונים, אבא, לא הגיוני מאיות וציונים כאלה מוגזמים של 97, 96, 95, 94.
לא הגיוני, וזה המצב, אבא. מקווה שאתה גאה בי.
כי אני לא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
