עבר כבר יותר משבוע מאז שכתבתי את זה... אבל לא היה זמן לעדכן:

יושבת על כיסא מתפרק בפינת החדר. החדר חשוך, ומקור האור היחיד בו הוא נר זעיר העומד על צלוחית קטנה, המונחת בפינת שולחן עץ עתיק. להבת הנר מרצדת קלות, מתנענעת, אך לא כבה. אני יושבת וצופה בלהבה הקטנה. היא כה זעירה, כל-כך קל לכבותה. מספיקה רוח קלילה, נשיפה אחת, ולא תהיה עוד להבה. אך למרות זאת, למרות הקלות בה ניתן להשמידה, הלהבה הקטנה עודנה בוערת, היא עדיין שם, בראש הנר, עדיין מרצדת קלות. ממשיכה להתקיים. צפיתי בה במשך שעות, צפיתי ודאגתי לא לנשום לעברה, לשמור עליה... כי גם אני להבה. בדיוק כמוה...

ויקי.

נ.ב. דאפ, מזל טוב שוב! (o<:O