ישבתי על הנדנדה בגן השעשועים וצפיתי בעוברים ובשבים. איש מהם לא יודע. אף אחד גם לא יבין... צפיתי בילדון קט האוחז בחבל דק שקשר למכונית צעצוע. הוא התרוצץ עם המכונית, מחייך מאוזן לאוזן - כה תמים! לא יודע עוד כי קיים סבל בעולם. הנה אמו ניגשה אליו, חיבקה אותו... ואמי... היא לעולם עוד לא תיגש אליי... הן נטשה אותי פה, לבדי. בגן השעשועים... מעולם גם לא יכלה לחבק אותי... אך עדיין, מגעה החמים והנעים עודנו מורגש על גבי... המשכתי לצפות באנשים החולפים על פניי. הנה ילדה חייכנית עברה קרוב אליי והבחינה בי. מנסה לשחק איתי, אך אין לי מצב-רוח למשחקים. היא אינה מבינה... אף אחד לא מבין. אני בודד בעולם... ואמא... מעניין איפה היא עכשיו... מה היא עושה... האם אכלה?.. הילדה הוציאה מכיסה לחמנייה קטנה והגישה לי חצי ממנה. הבטתי בה במבט מלא תודה וסיימתי אותו במהירות. הילדה סיימה גם היא את החצי שלה וחייכה חיוך גדול. קיוויתי שתשאר לשבת איתי, הרגשתי פחות בודד כשחייכה אליי... אך היא פתאום קפצה על רגליה והתרחקה בריצה עד שלא ראיתיה יותר... גם היא נטשה אותי. לאף אחד בעולם אין צורך בי. כולם רק נוטשים... לפתע, חזרה הילדה אוחזת בצלוחית חלב והגישה לי אותה. בזמן ששתיתי מהחלב החמים והמתקתק, היא התקרבה ולחשה באוזני: "חתלתול קטן, תרצה לבוא לגור איתי? תרצה שאדאג לך? שאהיה אמא שלך?"