אבודה בין פיתולי המציאות, בין עובדות, התרחשויות ומאורעות... בין אסון אחד למשנהו, חלקם סביבי, חלקם בתוכי... אבודה, מבולבלת, בודדה בחשיכה החונקת, בערפל הסמיך, לא יודעת... וגם לא יודעת מה עליי לדעת. יושבת וצופה מהצד על מה שמתרחש איתי, נראית כאדישה למתרחש - ומבפנים כואבת. פעם, פעם הייתי חזקה. היום רק צל של עצמי. מה שנותר. למה? מה שבר אותי? ומי יוכל להשיב על השאלה, אם אני עצמי אינני יודעת?.. שוברת את העתיד של עצמי, שוברת לעצמי את המציאות... את מה שנותר ממנה, אחרי שהתנפצה מנגד עיניי... למה התבגרתי? מדוע לא יכולתי להשאר עמוק בתמימות, ביופי, בחוסר הידיעה... בילדות? מה טוב בה, בבגרות?.. אין ספק, קיימים בה יתרונות, יש בה את החן והיופי שלה, אך... המחיר... המחיר הוא גבוה מידי. הרבה יותר מידי. לא רוצה לדעת. לא רוצה להבין. לא רוצה להתמודד. רוצה להתחפר עמוק בחוסר הבנה, בתמימות, לחזור ולהיות הילדה הקטנה הכלואה בנפשי, הכואבת ובוכה שם על הימים שעברו, בוכה בגלל הכאב העז שגרמה וגורמת לה המציאות, המכה בה בלא רחמים... וגם אני בוכה איתה.

ויקי.