פקחתי את עיניי. תחילה הסתנוורתי מן האור סביבי, ורק לאחר כמה רגעים הבחנתי בעיניים שבהו בי בציפייה. העיניים היו שייכות לבחורה די יפה, אך תשושה למדי. הבחורה לא הורידה ממני את העיניים במשך דקות ארוכות, בעודי מרגיש שלא בנוח תחת מבטה, עד שהצליחה לפתוח את פיה ולשאול בהיסוס "איך... אתה מרגיש?".. פתחתי את פי בכוונה לענות לה, אך להפתעתי שום צליל לא בקע מפי. הבחורה נבהלה כפי הנראה, לכן מיהרתי לכחכח בגרוני ולענות לה, "אני בסדר". קולי נשמע לי זר וחלוש למדי. הבחורה חייכה, כולה קורנת מאושר למרות השקים הכבדים תחת עינייה. "ידעתי שלא תעזוב אותי! רוני שלי, אני אוהבת אותך"... רוני? מי זה רוני? אני?!.. השם כלל לא נשמע לי מוכר. בעצם, אם לחשוב על זה, שום שם שיכולתי להעלות על דעתי לא נשמע לי מוכר. אין לי שם! כלומר, ודאי יש לי שם כלשהו, לכל אדם בעולם יש שם - אני רק לא מצליח להזכר בזה שלי. מעניין מי הבחורה הזאת... ולמה היא שמחה כל-כך שהתעוררתי...
כפי הנראה הבילבול שחשתי התבטא גם בהבעת פניי, כי הבחורה נהייתה רצינית ומעט מבוהלת ובהתה בי שוב. "רוני... רוני שלי... למה אתה לא עונה לי? קרה משהו?" "אני... לא... אני בסדר... מי... מי את?".. למשמע שאלתי הבחורה החווירה והתרחקה ממני באיטיות. "רוני... אתה לא מזהה אותי?" "אני מצטער..." "לא... תפסיק... אל תעבוד עליי ככה... דיי!" הבחורה החלה לבכות בכי מר וכמעט היסטרי. באותו רגע, כנראה למשמע צעקותיה, לחדר נכנסו גבר ואישה כבני חמישים, הגבר הניח את ידו על כתף האישה שעינייה היו אדומות כמבכי מתמשך. "נילי, מה קרה ילדתי?" "רוני... הוא... הוא..." האישה והגבר הסתובבו לעברי. האישה קפצה עליי, כולה מאושרת והחלה מנשקת ומחבקת אותי עוד ועוד "רוני'לה שלי... קטן שלי... ידעתי שתתעורר... לא תשאיר ככה את אמא ואבא... ונילי שלך..." התרחקתי מהאישה כמה שיכולתי... היה לי כל-כך לא נעים... היא ודאי מבלבלת אותי עם מישהו... עם הבן שלה... אבל אני לא הוא... לא קוראים לי רוני! אני לא יודע מי אני! לא זוכר דבר... אין לי עבר... אני אדם ללא עבר, והעתיד נראה מבולבל ומטושטש...