למחרת בבוקר קמנו לאחר כחמש שעות שינה. התארגנו בחוסר רצון מוחלט ולקחנו את הרגלים הכואבות שלנו לפקולטה. אכלנו לנו קרואסונים עם קפה ברד (יש לנו התמכרות קלה לקפה ברד לאחרונה) ו... יאללה לעבודה! העבודה על תרגיל הבית שלי שהיה להגשה באותו יום לקחה זמן רב הרבה יותר משציפינו: במקום סתם לסיים את הפונקציות החסרות, להגיש ולהתעסק בעבודות אחרות, היה עליי ועל השותף שלי לעבודה לשרוף שעות רבות על חיפוש באגים בתוכנית. החבר שלי התנדב לעזור (דבר עליו נענש משום-מה בהמשך על ידי שותפו לעבודה אחרת) ועדיין זה לקח את כל היום. בשבע ומשהו בערב, למרות שהרגשתי ממש רע עם זה, נטשתי את השותף והחבר בחוות המחשבים ונסעתי הביתה (שוב תודה על ההסעה ^_^) כדי להתקלח ולהחליף בגדים שהסתובבתי איתם יומיים ברציפות. בסביבות שמונה חזרתי כדי לגלות שהבאג המעצבן בדיוק נפתר, העבודה הוגשה ואפשר להתארגן לפסטיבל. ליוויתי את החבר שלי לדירה שלו, השארתי אצלו את התיק שלי ויצאנו לפסטיבל. למרות שהפעם לא סבלתי מכאבי ראש, ביום הזה נהניתי עוד פחות מאשר בקודמו. בהתחלה נשמעו מכיוון הבמה המרכזית צרחות איומות ואפילו לא הצלחתי להבין מי הצורחים ולמה הם קוראים למה שהם עושים מוסיקה. התרחקתי משם כמה שיכולתי והלכתי לטייל לי מעט בין הדוכנים (והתוצאה הייתה השגת שני עטים, אפשר לחשוב שאני ביריד תעסוקה) ולחפש אנשים מוכרים. שלא כמו ביום הראשון, בו בכל פעם שהפניתי את ראשי ראיתי אדם מוכר, הפעם פגשתי רק מישהו אחד איתו אני לומדת. חברתי אליו ואל חברו והסתובבתי איתם מעט, ואז המשכתי לבדי. בשלב מסויים על הבמה עלו "כנסיית השכל מארחים את פורטיס"... בחיים שלי לא שמעתי זמרים עם קולות נוראיים כאלה! לא יכולתי להבין איך אנשים יכלו להתלהב מהמוסיקה שלהם, כמה שניסיתי לא הצלחתי לזהות אם מה שנשמע היה מזרחי או רוק או סתם מה שבא להם באותו רגע, קולות מחוספסים וצורמים, יותר גרוע ממרצים רבים שהספקתי לסבול מהם בטכניון! ניסיתי לברוח מהרעש הנוראי והלכתי לאכול, אבל מהרעש הזה אי אפשר היה להתחמק. לבסוף הסבל נפסק, אחריהם היה עברי לידר - גם לא מציאה גדולה, לפי ההערות שלו נשמע כמו ערס שכונתי מצוי (לא טרחתי להתקרב להסתכל עליו), אבל הקול שלו לפחות לא הפריע כל-כך. הלכתי עם החבר שלי, ידיד שלנו ועוד מישהו שכנראה היה חבר של אותו ידיד לשבת באחד המקומות שמכרו בירה. אותו חבר של ידיד היה נלהב כל-כך לספר דבר-מה כשישבנו סביב השולחן כשבידי הבנים כוסות בירה, עד שהכוס הופלה על השולחן והתיק והג'ינס שלי זכו למקלחת של הנוזל החום והמסריח הזה. המים שהבירה הייתה מהולה בהם לא עזרו לצימצום הנזק, גם הביקור בשירותים לא עזר. נגזר עליי להיות מסריחה וממורמרת ליממה הבאה... והכי ביאס אותי שהתחילו זיקוקים דווקא כשהלכתי לשירותים לנסות לשטוף מעצמי את הכתמים החומים ולא יכולתי, כמו רבים אחרים, לעמוד לי באיזו פינה שקטה עם החבר ולצפות בזיקוקים יחדיו...
בינתיים הספקתי לפגוש כמה אנשים מוכרים, ואז אני והחבר התקדמנו לעבר הבמה במטרה לא להפסיד את ההופעה היחידה לאותו יום שרציתי לראות מקרוב, החברים של נטשה. מצאנו את עצמינו ממש קרובים לבמה, ושם פגשנו אותה ולראשונה גם אותו (מקווה שלא בפעם האחרונה גם ), חבל רק שהמפגש התבצע בעודי תלויה בין שמים וארץ, על מדרגות מוזרות בגובה שונה שמשום-מה היו לייד הגדר שלייד הבמה, כשמה שמנע ממני מפגש מקרוב עם הדשא היו ידיו של החבר שלי. ההופעה התחילה, למרות שלא הכרתי אף שיר אהבתי את הקולות שלהם, את השינוי המרענן למשהו פחות קצבי ויותר מהלב, ריקדנו לנו קצת... אבל קצת אחרי אמצע ההופעה שלהם היינו חייבים לפרוש - כאבי השרירים היו בלתי נסבלים. הלכנו לשבת על הדשא בעודנו מקשיבים לשירים המתנגנים, כשהמופע נגמר הלכנו לבקר שוב במתחם הפלייסטישן שם החבר שלי נותר לשחק עם כל החבורה (הם ממש ערכון שם טורנירים!) ואני הלכתי לשבת לי בצד. בסוף הגיעו היהודים, אבל אני מאוד לא מחבבת את המוסיקה שלהם ובייחוד את הסולנית המוזרה שלהם (למרות שהיא היוותה אחלה מקור לבדיחות להמשך הערב ), ובעודי מודעת ששוב אצטרך לקום מוקדם התחלתי להרדם בעמידה במתחם של הבמה המרכזית. כן, כן! כשהיהודים צורחים להם ברקע! וכשהתיישבנו בצד זה רק החמיר... מה שהציל אותי בסוף היה קניית ארטיקים - עוד בימי הבגרויות פיתחתי את התיאוריה "כל עוד אני אוכלת אני בטוח לא ישנה".
הערב נגמר עבורי בצורה הכי נוראית שאפשר ועל כל לא אפרט, ואז סוף-סוף אני והחבר הלכנו לעבר הדירה שלו (שני לילות ברציפות! אילו רק הפסטיבל היה מוצלח יותר ולא היו לי עבודות ענקיות על הראש, אלה היו יכולים להיות יומיים כל-כך מאושרים...) ומתישהו מאוד מאוד מאוחר לפנות בוקר אפילו הלכנו לישון.
כמובן שלמחרת בבוקר שוב הייתי צריכה לקום לאחר שעות שינה מעטות מאוד ולעלות לפקולטה לעשות עוד איזו עבודה (וברור שלקחתי איתי כל בגד אפשרי להחלפה חוץ מאשר מכנסיים והייתי צריכה להסתובב עם הג'ינס המסריח מהבירה במשך יום שלם). ובשבת בבוקר קמתי עם קילקול קיבה שנחלש לאחר כיומיים, אבל בעיקרון ממשיך גם עד עכשיו.
ובזאת תמו הרפתקאותיי בפסטיבל הסטודנט. כל שנותר לי הוא לחכות לשנה הבאה ולעשות כל מה שבכוחי כדי שהפסטיבל הבא יהיה מוצלח יותר. בייחוד שעכשיו אני יודעת בדיוק לאיזה להקות להצביע ולאיזה ממש ממש לא(!).