תעשו אהבה, לא מלחמה. קונדומים זולים מרובים..

אז מסתבר שיש לבלוג שלי כבר שנתיים וקצת.

משום מה החלטתי לקרוא את הפוסטים הראשונים בבלוג.

פאדיחות. זה מה שהרגשתי. איך כתבתי ככה?

מה, כל כך השתנתי מאז?

כמה נוסטלגיה הרגשתי מצד אחד, ועוד הרבה רגשות מהצד השני.

רגשות מעורבים..

משום מה התעמקתי בכמה פוסטים שכתבתי על העבודה, בעיקר בתחילת הבלוג.

את ההתרגשות המיוחדת הזאת ביום הראשון של העבודה הראשונה, את המשמרות הראשונות והלחוצות

ואת כל מה שהגיע אחרי זה

והנה עכשיו, אני כמעט שנתיים אחרי שהתחלתי לעבוד

אחראי משמרת. מי היה מאמין?

כשהתחלתי לעבוד וקראתי סתם על מי יכול להיות מדריך, והיה כתוב שם "צריך וותק של חצי שנה לפחות".

אמרתי לעצמי באותו הרגע שמי חושב על זה בכלל, לא רוצה להיות מדריך. חצי שנה זה המון זמן וזה רחוק ממני..

ונשארתי עובד רגיל.

ועכשיו.. אחראי משמרת? קצת הזוי, במיוחד אחרי שקראתי את כל הפוסטים האלה. ובמיוחד אחרי שכל כך הרבה דברים שנשכחו כבר מזמן חזרו אלי.

יכול להיות שאם לא הייתי כותב עליהם, לעולם לא הייתי נזכר בהם.

אולי כדאי שאעדכן יותר, כדי שאירועים אחרים ו"לא משמעותיים" אחרים לא יעלמו לי ככה לתמיד

ומתישהו, כמו היום.. אעבור על הבלוג ואזכר בכל הקטעים האלה.

פתאום ראיתי תגובות של אנשים בבלוג שהיום הקשר איתם לא כמו שהיה פעם

עברו שנתיים, וכל המציאות שלי, כמו שראיתי אותה כשפתחתי את הבלוג, שונה לגמרי.

הכל שונה לגמרי. אני שונה לגמרי. מסתבר שבשנתיים, עדיין בעת לימודיי בתיכון.. המון דברים יכולים להשתנות.

ובאמת המון דברים השתנו.

ורק תודה יש לי להגיד לבלוג הזה, שבעזרתו הדברים הקטנים האלה שכתבתי עליהם לא נשכחו ונעלמו מהחיים שלי לתמיד.

עכשיו הם רק עלו במן תחושת נוסטלגיה מעורבת במן עקצוץ קטן בלב.

מה קרה לפני שנתיים שעוקץ לי? או מה כתבתי עליו לפני שנתיים שגרם לזה? ולמה?

לא בטוח שאני אדע את התשובה לשאלה הזאת. למה עקץ לי כל כך לקרוא את הדברים האלה.

אחרי 4 חודשים משמעותיים שעברו עלי,

דן.