החלטתי לאתגר את עצמי קצת.

אני כן אוהבת חתולים יותר מכלבים.

אני כן סובלת קצת מדכאונות חורף, למרות שאני תמיד אומרת שאני לא מבינה אנשים כאלה.

אני כן אוהבת לקרוא.

אני כן אוהבת להתנדב, ולא בשביל לקבל בתמורה אח"כ.

אני כן בעלת עקרונות ודעות, לא תמיד אני צועקת אותם ומראה אותם לכולם.

ואני כן אעדיף לצאת "לא צודקת" מאשר להכנס לויכוח.

אני כן מפחדת מהרעיון שיהיה לי רישיון נהיגה. אני אמנם מחכה לזה, אבל למען האמת יכולה לחכות.

אני כן מקשיבה לדברים של אנשים אחרים, גם אם זה לא מעניין אותי, או גם אם אני לא מסכימה.

אני כן בוכה כמעט מכל דבר קטן, אבל כבר פחות.

אני כן אוהבת לקבל מחמאות. רוב הפעמים אני פשוט באמת חושבת שהן לא מגיעות לי.

אני כן אעשה כל מה שאני יכולה כדי שלאנשים שאני אוהבת יהיה טוב.

אני כן בעלת ביטחון עצמי השואף לאפס, ונורא מפחיד אותי מה אחרים חושבים.

אני כן רוצה להצליח במה שאני אוהבת ובמה שחשוב לי.

אני כן אוהבת לעמוד בזמנים, גם אם לפעמים זה לא מצליח.

אני כן חושבת שאתגר קרת גאון.

אני כן מעדיפה לשמוע מוזיקה ישראלית.

אני כן מחפשת תירוצים לפעמים כדי להשאר בבית.

אני כן הולכת לפסיכולוגית ולא מתכוונת להסתיר את זה.

אני כן משתדלת להיות אופטימית ולהסתכל על החיים בצורה קצת יותר מחוייכת.

אבל אני כן נוטה לזכור רגעים רעים יותר מרגעים טובים.

אני כן יודעת לבקש סליחה כשצריך, אבל מה לעשות, לפעמים

אני כן בעלת אגו כשזה מגיע לריבים.

אני כן אוהבת גם בנים וגם בנות.

אני כן אומרת / עושה משהו ואז חושבת על 4 דרכים אחרות להגיד / לעשות אותו.

אני כן בנאדם נוסטלגי.

אני כן מעדיפה להתכתב בSMSים מאשר לנהל שיחת טלפון.

אני לא מסוגלת לשמוע עיוותים שאנשים ממציאים לשפה העברית. זה פשוט כואב לי באוזן.

אני לא סובלת אנשים שעושים פוזות על אנשים אחרים.

אני (עוד יותר) לא סובלת אנשים שקונים פוזות של אנשים אחרים.

אני גם לא סובלת אנשים חכמים שמתנהגים כמו טיפשים כדי שהחברה לא תסתכל עליהם כ'חרשנים'.

אני לא חושבת שביתספר זה דבר נורא כ"כ.

אני לא סובלת אנשים שמתערבים בשיחות של אנשים אחרים. (אבל עושה את זה בעצמי לפעמים.)

אני לא סובלת קיץ וחום.

אני לא אוהבת קרמבו.

אני לא סובלת פלצנים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם.

אני לא יודעת לתפקד במצבי לחץ. ממש לא.

אני לא סובלת את הצורך של החברה בתגיות וכותרות לכל אחד ולכל דבר.

אני לא יודעת לכתוב. לפעמים אני משלה את עצמי שכן.

אני לא אוהבת להיות בסביבת אנשים זרים, למעשה,

אני לא יודעת איך ליצור קשרים חברתיים.

אני לא מאמינה שיש אלוהים.

אני לא אוהבת להסתכל אחורה ולהצטער על דברים שקרו.

אני לא מאמינה ביכולת של אנשים לסלוח באמת ולא לנטור טינה.

אני לא מפחדת מהעתיד, להיפך.

אני באמת לא חושבת שאני יודעת לשצלם. אני מתייחסת אל התמונות שלי כאל נסיונות מוצלחים.

אני לא רואה שום דבר בלי משקפיים / עדשות.

אני לא יודעת לצייר, ובחיי שאין לי מושג למה הלכתי למגמת אומנות.

אני לא משתמשת במוצרים של חברות שעושות ניסויים על בע"ח.

אני לא מתה על המשפחה המורחבת שלי, תמיד הייתה לי הרגשה שמשהו אצלנו לא בסדר.

אני לא מצטערת על זה שאני עובדת בגלידה. בהתחלה הרגשתי חרא לגבי זה, עכשיו כבר לא.

אני לא אוהבת מסיבות יום הולדת. תמיד משהו נדפק.

אני לא מתה על הלונה פארק וכל מה שדומה, כי פשוט אין שם שום מתקן נורמלי שאני לא מפחדת לעלות עליו.

נראה לי שזה מספיק.

גם ככה יצא חפירה רצינית. ><

רותם.