http://www.youtube.com/watch?v=qOPwSHSQtZA

נראית ומרגישה כמו קטסטרופה מהלכת.

כבר כמה ימים שאני נשארת לישון יותר מכמה שאני עייפה פשוט כי אני לא רוצה לקום.

אין לי זכות, כי ילדים מתים באפריקה עם כרס נפוחה מרעב, ואני רוצה למות יותר מכל דבר אחר כי אין לי כוח להתבונן בזמן הבורח מבין אצבעותי ובאוזלת ידי לתפוס אותו.

אני מחכה להתקף הפאניקה שיחזיר את הטכיקרדיה הרגילה. פעם, כמדומני זה היה בצבא, הסברתי נכון שברגע שאני אפסיק להיות בלחץ בוודאי אמות, לא ידעתי עד כמה אהיה צודקת בחלוף השנים כשאבין שהאלטרנטיבה היחידה שיש לי ללחץ היא דכאון. כבד וסמיך, שופע רחמים עצמיים והתפלשות ברפש הזכרונות והעבר תוך הדחקת החרדות ליום המחר לקצה התודעה, משם יוכלו להציץ בי בבטחה, להזכיר על קיומן. 

כבר שאלו אותי יותר מפעם אחת למה אני רוצה להיות רופאה ואני מסבירה שוב ושוב, שזה לא בדיוק שאני רוצה להיות רופאה, אלא שאני לא יכולה שלא. שזאת קללה שאני תקועה איתה שלא תעזוב אותי לעולם. שאם לא הייתי עושה את הצעד שרק ימים יגידו אם היה אומץ או טפשות, הייתי מבלה את שארית חיי בעודי מתבוננת בנפשי הנרקבת בין שרטוטים של מכשירי אנליזה ובקבוקי זכוכית. 

אין בי את הכוח לסמוך רק על עצמי שניתן לאתאיסטים, ואין לי את האמונה שניתנה לדתיים. כבר מזמן הייתי חוזרת בתשובה אם הייתי מאמינה ולו לרגע שזה ייתן לי הקלה כלשהי מעצמי, אבל זה לא, ולכן הנני כאן, מנסה לשכנע את עצמי לקום ולשטוף רצפה, ולברור את ערימת הכביסה העצומה שמאיימת להשתלט על הרצפה בחדר, ולקרוא על חיידקים, ולחפש פסיכולוג למיונים וגם וגם וגם.

והסיפור העצוב שלי עם 2 מטר, צבוע בצבעים של מי אגם לא עמוק במיוחד, איזושהי תכלת ירקרקה, לא באמת ירוק, לא באמת כחול, עם כמה קרני אור מבצבצות מבעד למים. סיפור של כמעט, הרבה מאד כמעטים, שגם אם נאסוף את כולם נקבל רק את האולי.