מנצלת מצב רוח סביר של בוקר כדי לרשום לעצמי תשובות שהייתי צריכה לתת לפני שנה בראיון של באר שבע בכלל ודברים שאני צריכה לזכור בפרט.

כמובן שזה הרבה יותר מפורט ממה שהייתי אומרת, אבל שוב, זה רישום לעצמי.

(כיאה לי זה כמובן לא בדיוק תשובות לשאלות אלא גם הרבה חפירה מסביב, וזה ארוך יותר ומבולגן יותר מהממוצע כי היה לי יותר חשוב לתעד מלסגנן)

ספרי משהו על עצמך בתיכון

התיכון שלי היה תקופה בעייתית משהו, כמו שנדמה לי שהיא עבור הרבה מאד אנשים. מעטים יגידו שהתיכון עבר עליהם חלק, שהם לא הסתובבו במשך השנים האלה מחוצ'קנים ונבוכים, לא רגילים לעצמם ולא יודעים איך לדרוך ומה להגיד. הביטויים היו אחרים, דרגות הפופולריות והשקעת האנרגיה היו שונות אבל בסך הכל רוב האנשים לא יספרו שהתיכון היה התקופה הכי מאושרת בחיים שלהם. אז מה אני עשיתי? הייתי קצת במד"א בכיתה י', אבל לא התחברתי כל כך לאנשים שהיו שם אז עזבתי (אני חושבת שאני אוותר השנה על ההסבר שזאת מסגרת התנדבות שלא מתאימה לבני נוער ושזה מוקדם מידי, בואו נשמור על הדברים קצת יותר פשוט). מה עוד? בתיכון התחלתי לקרוא ספרים ברוסית, במשך שנים רבות הייתה לי מורה פרטית לרוסית שלימדה אותי ספרות ולשון כי הורים שלי לא רצו ובצדק שאני אאבד את השפה, אבל רק בכיתה ט' בערך התחלתי לקרוא ספרים שלמים ביוזמתי, את ג'ק לונדון למעשה, במשך תקופה ארוכה טיילתי איתו ברחבי אלסקה בחיפוש זהב, אחר כך עברתי לצ'כוב וקראתי בערך 4 כרכים עד שהוא התחיל להיות ממורמר מידי וזה הפסיק להיות נסבל. האמירה הייתה שצריך לקרוא כמה שיותר יצירות קלאסיות כי ממילא אני לא אספיק לקרוא הכל בימי חיי הקצרים, לזה הצטרפו האומן ומרגריטה, החטא ועונשו שהייתי צריכה להתחיל לקרוא פעמיים כדי לסיים ממש, ג'יין אייר וכו'. היו לי חברים הזויים ששיחקו קלפים ודיברו על פילוסופיה ואומנות ונהגתי להקשיב להם ולהרגיש מטומטמת וזה היה נחמד במידה מסויימת.

אהבתי לטייל לבד עם עצמי ולעשן לתוך הלילה, אחר כך הפסקתי לעשן וחלק מהקסם שהיה לפעולה הזאת בתיכון הלך לאיבוד יחד איתה. מאד מאד אהבתי לייצר תחפושות לפורים, זה היה החג הקדוש שלי פחות או יותר ונורא עצוב לי שבשנים האחרונות הפסקתי להתעסק בזה.

חוץ מזה כתבתי שירים, אצלנו נוהגים לומר שכולם כותבים שירים בגיל 17, אבל בארץ זה לא כל כך נהוג, אז נראה לי שווה לציין. כתבתי יומנים מאז שאני זוכרת את עצמי, את הבלוג הזה אני מחזיקה מכיתה י"א ככה וקדם לו אחד שמחקתי ועוד כמה מחברות כתובות שכוללות גם שרבוטים חסרי משמעות, שירים ונסיונות לחבר סיפורים קצרים שאף פעם לא צלחו.

אבל התחביביים האמיתיים התחילו בצבא. בחרתי את התפקיד הצבאי שנראה לי מאתגר במיוחד וגם פיילוט מסויים לרעיון של אולי להיות מורה, התפקיד דרש מידה מסויימת של יצירתיות, בפעם הראשונה התחלתי לצייר וגיליתי שגם אם התוצאות אינן אידיאליות, אני מרוצה מהן. ולא רק לצייר אלא ליצור כלמיני כרטיסי ברכה ותנינים מחרוזים ושלל דברים שעונים לקטגוריית ריפוי בעיסוק.

בצבא עברתי לקרוא מדע בדיוני בעיקר כי אלה היו ספרים שיכולתי להוציא מהבית כי הם לא היו ספרים שאבא שלי הביא מרוסיה והיו יקרים לו, ולחפש שירי ילדים או סיפורים שכתובים בשפה שניתנת להבנה מצד אחד ולא אידיוטיים מצד שני ככה שאפשר יהיה ללמד איתם עברית (הייתי מורה חיילת בצבא והילדים שלי היו בעיקר בכיתה ד-ו, וזה שמישהו לא יודע עברית לא אומר שהוא מפגר וצריך להביא לו טקסטים של כיתה א), ככה התאהבתי ביונתן גפן בפרט ובשפה העברית בכלל. עכשיו אני אוהבת ומתחברת מאד לשירה עברית בסגנון לאה גולדברג ונתן אלתרמן (למרות שאני לא מבינה אף מילה ממה שהוא כותב).

אחר כך התחיל התואר ושקעתי בו במידה כל כך רבה שהרבה זמן לא התעסקתי בכלום פרט ללמידה ומנוחה מלמידה. עכשיו זה מתאזן, אני עדיין משתדלת לקרוא כמה שאני יכולה, אם כי הפעם הספרות שאני צורכת מקבלת כיוון משותף של ספרים ארוכים שבהם לא קורה כלום (כמו מאיר שלו) או סיפורים מוזרים שכוללים הרבה דמיון של המחבר (כמו ספרים של רושדי), עכשיו אני קוראת את אנה קרנינה, ברכבת.

אממ, עברתי על הרבה מאד ספרות שואה, אני לא יודעת אם כדאי להגיד את זה, אבל בחיי שעברתי על המון ספרות כזאת.

אממ, אז אמרנו שעכשיו אני בעיקר קוראת, פה ושם אני מציירת או מתעסקת בתפירה, או מתעסקת באיחסון חפצים רבים בחלל קטן (למעשה אני עדייןבשלב איסוף המידע). עכשיו גם קיבלתי את ההרגל לחפש באינטרנט מרכיבים כימיים של כלמיני תכשירים כמו סבונים ושמפו כדי לעמוד על ההבדלים, לפעמים אני מבשלת, לפעמים אני מתעסקת באיפור בשביל להרגיע את הנפש.

(אבל רוב הזמן לדאבוני אני יושבת בבית ובוכה, אבל את זה אנחנו לא נגיד).

אה! מאז ומתמיד אהבתי להתחיל שיחות רנדומליות עם אנשים ברכבת, ככה יש לי אוסף סיפורים על אנשים שפגשתי ברכבת, או היה לפחות, אני צריכה לשחזר אותו באמת. חלק מזה היה בשביל לפתח את הבטחון העצמי להתחיל עם אנשים וחלק סתם בשביל שלא יהיה משעמם (וחלק כי נגמרו לי הסיגריות ולא היה איפה לקנות).

למה רפואה? למה לא פסיכולוגיה? למה לא הוראה? למה לא עבודה סוציאלית? למה לא נשארת באקדמיה? למה עכשיו?

לצערי אין לי תשובה שתתקבל על הדעת וכנראה שגם לא תהיה לי עד למועד הראיון אם בכלל יזמנו אותי השנה. אבל זה הבלוג שלי אז אני אכתוב מה שאני חושבת ונעבוד עם זה. באופן אידיוטי ובנאלי ככל שזה יישמע, מה שיש לי כלפי המקצוע הזה גובל באהבה עיוורת. הרי מה מאפיין אהבה? נניח ניקח מצב שפוגשים בחור נחמד, מנהלים איתו שיחה וקולטים שאתם פשוט משדרים על אותו גל נניח, שתדרי הרזוננס שלכם זהים ואתם מייצרים התאבכות בונה (אני אפסיק עם הדימויים מעולם האופטיקה, סליחה). וכששואלים אותך מה בעצם היה כל כך מיוחד בבחור הזה, את לא יכולה להגיד, אלא שאת יודעת שהוא פשוט היה מתאים. אז ככה זה בערך עם רפואה. מובן שלא עסקתי בזה אף פעם ושאני כנראה לא יודעת מה זה באמת, אבל אף אחד הרי לא יודע מראש. לו היינו יכולים לבחון את כל המקצועות באשר הם מראש ורק אחרי זה להחליט אף פעם לא היינו מתחילים לעבוד בשום דבר כי רק היינו לומדים כל הזמן. אבל בינתיים, ברמה שלי, כל אימת שנתקלתי במשהו שקשור לרפואה, בין אם זה היה במד"א בתיכון, בין אם זה היה בסיפורים של אמא שלי, בין אם במצגות שאני מתקנת לה, בין אם בנושאים שקשורים לרפואה שנתקלתי בהם במהלך הלימודים שלי, כל פעם שהייתה נגיעה כלשהי במקצוע הזה, הרגשתי כאילו קצת כאילו אני חוזרת הביתה. אני מרגישה שזה המקצוע שלי, גרוע מזה, שזאת הגדרת האישיות שלי, ואם לא תנתן לי האפשרות להיות רופאה אזי אני אצטרך להיות סוג של צל של בנאדם שחי מרצונות של יומיום ומנסה למלא את החור העצום הפעור בנפשו על ידי הנאות גשמיות- בגדים, טיולים, אוכל, גברים, ילדים ושום דבר מזה לעולם לא היה מספיק.

עכשיו, ברור לי כשמש שזה הולך להיות לי נורא קשה, כי אני לוקחת דברים מאד ללב ומאד מאד תובענית כלפי עצמי ותמיד מנסה לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר גם במחיר של הרג עצמי עד שאני מגיעה לתשישות כזאת שאחר כך חודשים אני לא יכולה לעשות כלום, כי אני אתאמץ מכל הלב בשביל החולים ואעלב נורא כשיקחו אותי כמובן מאילו, כי האחריות תהיה כבדה עלי מנשוא ואני אאשים את עצמי על כל טעות, ואני הרי יודעת בוודאות שאני אטעה. 

אני יודעת שאני אבכה בלילות ואשתגע בימים ואזרוק חפצים על הרצפה ואאמלל את מי שיהיה הבנזוג שלי ואשאל את עצמי עשרות אלפי פעמים למה הייתי צריכה לעשות את זה לעצמי, האם לא עדיף היה לשבת בשקט במעבדה לאנליטית ולשרטט. אבל אני גם יודעת שאלה החיים היחידים שאני יכולה לארגן לעצמי, שהאלטרנטיבה גרועה בהרבה.

אני גם יודעת בוודאות שאני עושה מידה מסויימת של אידיאליזציה למקצוע, שהוא יכיל הרבה מאד שגרה אפורה ושצפויה לי מידה מסויימת של אכזבה, ואני מוכנה לספוג את זה, כי זה חשוב לי מספיק.

אבל מעבר לכל צל של ספק אני יודעת שאני אתמודד, שבסופו של דבר אני תמיד אדע למשוך את עצמי בשערות מהביצה, יחד עם הסוס והמדים וכל הבגאז', כי אני לא יכולה לוותר לעצמי, כי מכל פעם שנשברתי תמיד קמתי, ואני תמיד אקום גם בעתיד. 

ולשאלה למה עכשיו אני יכולה להגיד רק שבטחון עצמי במקרה שלי היה משהו שצריך להרוויח, הוא לא ניתן לי על מגש כסף. הייתי צריכה להשיג דברים ולהוכיח לעצמי שאני יכולה כדי שיהיה לי עכשיו מספיק כוח לעמוד מול האנשים שישאלו אותי "את בטוחה?" ולהגיד שכן. כדי שיהיה משהו שיעמוד אל מול הספקות המקננים והפחדים הקטנוניים וטרחות היומיום והצער והעצלות והפחד ויגיד- יש לי תואר בהצטיינות ושני מצטייני דקאן באחד התארים היותר קשים ועמוסים שקיימים באקדמיה שלנו, וכל הזמן הזה אמרתי שזה בלתי אפשרי, שזה גדול עלי, שאני לא אצליח. שבמהלכו נפלתי לא פעם ולא פעמיים, אבל בכל פעם קמתי בחריקת שיניים, אני יכולה להיות רופאה, אני אהיה רופאה, זה רק עניין של זמן.