החיים הם חזות הכל מבחינתי הם ערך עליון מה שנקרא. היכולת של בנאדם להיות חי ולחשוב ולאהוב וללכת ולנשום היא מדהימה מבחינתי. את זה אני רוצה לשמור, את זה אני רוצה להציל.

לכן אני רוצה להיות רופאה. לו הייתי פסיכולוגית הייתי צריכה לראות מה אנשים עושים עם החיים האלה וזה היה מעניין מאד מצד אחד אבל היה מתסכל אותי מאד לטווח הארוך. לו הייתי מדענית כנראה הייתי תורמת בעקיפין אבל לא הייתי יכולה לחזות בזה במו עיניי. 

אני רוצה לתת לאדם את ההזדמנות, ואם הוא ירצה להרוס אותה זה כבר עניין אחר ולא שלי.

הכשלון הכי גדול שלי היה הכניעה לחולשה של עצמי בשנה ג', עת בחרתי לדחות לשנה הבאה את המעבדה בכימיה אורגנית. אסור לי לוותר לעצמי, אני לא בנאדם כזה. בכל נקודה שבה הייתי בחיים, הכל היה אבוד אך ורק ברגע שהחלטתי להרים ידיים. אסור לי להרים ידיים אף פעם, אלא אם כן אני רוצה להפוך להיות אמבה ששוכבת בחדר ובוהה בחלל. 

מבשיל בי סוג של געגוע ל-2 מטר. אין לי דרך טובה לבסס אותו, הוא פשוט שם והוא מציק לי. נורא בא לי להגיד משהו אבל זה לא חכם. כל ההתבוססות הזאת לא מובילה לשום מקום, אולי כדאי להפסיק לדבר או משהו , אחרת זה סתם לחתוך זנב ב-3 מהלכים.