למה כל חלומות הסקס שלי זה או בחורות או אונס?

אם היה לרגע ספק בעובדה שיש לי בעיות..

מה עוד? חוץ מזה אני עושה לאט לאט ותוך כניסה להתקפי פאניקה תכופים כלמיני הכנות להרשמה.

אתמול ישבתי כמה שעות רצוף ובחנתי את אופציית מכוני ההכנה הפסיכולוגיים למיונים, בסוף עצרתי על איזה פסיכולוג תעסוקתי אחד, נראה לאן זה ילך.

ורק אחר שכבר התחלתי להרגיש חולשה קלה הבנתי שלא אכלתי כבר הרבה יותר מידי זמן.

שלשום היינו עם גושה אצל חברים שלו. שתינו בירה, עם קצת וודקה, ולקינוח רום עם מיץ מנגו.

חברים שלו האלה, שהם זוג, ואת הבחור אני מכירה כבר הרבה מאד שנים, יש להם נטייה לשתות בלי חשבון, כמו שרק רוסים יכולים. אני תמיד צריכה להיות ממש מרוכזת כי אני צריכה לעצור הרבה לפני, לפספס כמה מההרמות כוסית ומהשוטים אחרת זה ייגמר רע מאד.

בכל מקרה, זה כמובן נגמר בזה שאני וגושה התווכחנו על משהו. כי הוא התחיל לנדנד שהוא רוצה ללכת ואני התעצבנתי עליו שכמה אפשר להיות קרצייה קטנה, אז כמובן שהוא נשא נאום ארוך כמו הגלות שכל הבני זוג שלי היו פחות או יותר זרגים חסרי פנים ואף אחד מהם לא היה אמיתי כי הם כולם לא פה והוא כן. ושהיחס שלי אליו לא הגיוני ושהוא לא נהדר ולא נורא ושום קיצוניות שבה אני תופסת אותו וכו'. תחת הנאום הזה הלכנו בערך מגבעתיים עד עזריאלי, אני מהמרת על לפחות חצי שעה, בכל הזמן הזה נורא גירדו לי הרגליים, מאוחר יותר אני אגלה שזה התקף אלרגיה למשהו לא ברור. 

יום למחרת הודעתי לו שאי אפשר לקבל נאום כזה כל פעם מחדש ושנמאס לי כבר מזה ושאני גם לא עשויה מגומי. אז הוא אמר שהוא סתם היה קצת שתוי והתעצבן עלי בגלל שהתעצבנתי עליו קודם.

אז למקרה שמישהו רצה לדעת איך נראית התעללות נפשית- ככה.

חברים שלו שייכים לאינטיליגנציה הרוסית המעטה שנשארה בסביבה שלי שורצת התל אביבים. מה שאומר שבמקום לדבר על פוליטיקה בסלוגנים מיושנים שהם לקחו מהבלוג של ההוא או מהמחאה החברתית האחרונה הם מצטטים את קונפוציוס ודוסטוייבסקי. 

לא יודעת למה אבל בפעם האחרונה הייתי עייפה מידי ואפילו הדיונים הפסאודו אינטלקטואליים האלה לא עשו לי טוב. זה נראה לי משעמם וחסר תכלית. זה אחד הסימנים הראשונים של דכאון אני מניחה. ובכל זאת, זה לא משהו שקרה כבר הרבה מאד זמן, שהרגשתי זרה אפילו בחברה הזאת, שהייתה כל כך הרבה שנים מתאימה לחלוטין להגדרת האישיות שלי. 

דיברנו על אלוהים, הבחורה אמרה שאין, ושמי שחושב שיש הוא פחות או יותר מפגר. אני לא אוהבת שאומרים דברים כאלה, אמונה זה משהו שמורכב מהרבה גורמים ומי שמזלזל בצורה כזאת נמצא סך הכל בקצה השני של הסקלה, מעברם השני של החרדים מקהילת גור ולכן הוא לא באמת טוב יותר, הוא פשוט הקיצון השני. 

כשכבר החלטנו ללכת, הלכתי לשרותים וכשחזרתי גיליתי שהבחורה לובשת את הצעיף שלי ולא מתכוונת לשחרר. אם זה היה סתם צעיף כנראה הייתי משאירה לה אותו. אבל כמובן שזה היה צריך להיות הצעיף של קבוצת הכדורגל הדבילית של 2 מ'. הוא הביא לי אותו כנראה בפעם האחרונה או הלפני אחרונה שראיתי אותו. זה התחיל בתור קטע היפסטרי כזה של לעשות דברים בצורה אירונית, אחר כך גיליתי שזה פשוט צעיף ממש נוח ומחמם, אחר כך הלבשתי עליו זכרון של דברים שחיו ומתו בראש שלי בלבד. 

עמדתי כמה דקות עם חיוך של חוסר נוחות וביקשתי ממנה שתחזיר, אבל רוסיה שיכורה כמו רוסיה שיכורה, היא לא קלטה את הרמז. בסוף שיניתי את האינטונציה של הקול למשהו קצת פחות ידידותי ואמרתי שאם אני אלך בלי הצעיף אני אעלב ואז כנראה הבעת הפנים שלי כבר בישרה רעות עד כדי כך שהמסר חדר מבעד לאדי האלכוהול והיא החזירה לי את הצעיף. אחר כך נפרדנו והכל היה בסדר, אבל זה דיי קלקל לי את המצב רוח.

אני אף פעם לא יודעת מה לעשות בסיטואציות כאלה. וכמובן שגושה נזף בי כחלק מהשיחה המלבבת שניהלנו אחר כך. הוא אמר שאני מייחסת חשיבות רבה מידי לחפצים ובשביל מה היה לי להתעצבן על הבחורה, שהיא בחורה טובה, שהוא היה פשוט משאיר לה את הצעיף וכו'.

אני תוהה אם הייתה דרך אחרת להתמודד עם המצב הזה? הרי אם הייתי משאירה לה את הצעיף הייתי יושבת אחר כך בבית ובוכה על חוסר האונים שלי, ונעלבת עליה להמון זמן ובצורה שאי אפשר היה לתקן. מה שעכשיו הוא פשוט קצת עצבים שבוודאי יחלפו יחסית מהר היה יכול להתפתח למשהו מפלצתי.

ובנימה אופטימית זו, אני אלך לראות הרצאות בפיזיולוגיה של הדיונון