http://www.youtube.com/watch?v=Q9WZtxRWieM

אז מהה? מזמן לא התלוננתי פה. 

במשך שנים הרגשתי שאני פראיירית נורא. כי באתי בכפייתיות לכל ההרצאות, כי למדתי הכל עד הפרט האחרון ביותר, כי סיימתי את התואר הראשון שלי בציונים הרבה יותר גבוהים ממה שאי פעם הצטרכתי. גם לרפואה הייתי יכולה להתקבל עם ציונים נמוכים בהרבה.

שנים שאני שומעת סיפורים של אנשים שהם לומדים הכל לקראת המבחן, בייחוד דברים שלא דורשים הבנה יתרה, מאד מתאים לביולוגיה ו/או רפואה. שזה במקרה גם מה שאני לומדת.

אז החלטתי שבהתאם לתואר החדש שלי לא אהיה יותר פראיירית והתחלתי להבריז. וכמו כל דבר שאני יודעת לעשות או על שחור או על לבן, ההברזה הפכה למריחת זמן נוראית וככה יצא ששוב ברחו לי 3 חודשים אלוהים רק יודע על מה. וכעת אני ניצבת מול תקופת מבחנים מפלצתית לגמרי שחצי מהחומר הנלמד בשבילה בעצם בכלל לא יודעת. וזה כמובן גורם למוח שלי לקרוס ולי להכנס לחרדה נוראית שהנה, אחרי שהשקעתי כל כך הרבה מאמצים אני הולכת למצוא את עצמי מועפת מרפואה והופכת כלום ושום דבר, מביישת את כל המשפחה ומחזיקה כעת בכל הסיבות בעולם לשים קץ לחיי.

אבל כיוון שאני יודעת מניסיון קודם שהדברים הם אבודים רק בשנייה שבה אתה מחליט שהם אבודים, אני עושה מאמצי על לפחות לא להכשל בכל המבחנים שצפויים לי ומקווה שזה לא too little too late.

בינתיים אני קצת על סף קריסה. במקביל מתרחשים עוד דברים שמשפיעים לרעה על היכולת שלי להתרכז בבחינות. כיוון שביליתי יותר משבוע בבהייה בסעיפים ממוספרים, אספק לכם גם אני סעיפים:

1. החבר שלי, שמעתה יזכה כאן לכינוי קוקי, פשוט כי ככה אני קוראת לו,(הוא בתמורה קורא לי קוקיה, ואתם מוזמנים להקיא לכל כיוון שנפשכם תחפוץ), החבר החמוד שלי נוסע לסקי לשבוע בלילה בין שישי לשבת הקרובים. הוא יחזור יומיים לפני המבחן שלי באנטומיה, שלושה ימים אחרי זה יש לי מבחן בפילוסופיה, ויומיים אחרי זה בגנטיקה. אלה ימים לחוצים שבהם אני אשב בהיסטריה ואחרוש כתוצאה מחוסר זמן ואמביציה, ולכן לא יהיה ריאלי לחזור למרכז לסופ"ש. לאחר מכן יהיו לי כמה ימים לכתוב עבודת הגשה ומייד אחר כך אני נוסעת עם ההורים לסופ"ש לאנשהו. עד כה אני סופרת 3 (!!) סופי שבוע שבהם לא נהיה ביחד. וזה אומר 3 שבועות שבהם נתראה במקרה הטוב יום בשבוע On a weekday, מה שאומר כזה שלמחרת צריך לקום מוקדם. 

במפתיע אפילו לעצמי, התרגלתי כל כך לרעיון של לקום איתו ביחד בשלושת החודשים האחרונים ולבלות יומיים שלמים/ יום וחצי ביחד (אפילו אם נניח אני לומדת והוא עובד מהבית או גולש באינטרנט זה עדיין יותר טוב מלא לראות אותו בכלל). כל כך התרגלתי לזה שהרעיון שהשגרה הזאת, על כל חסרונותיה, תגזל ממני לפרק זמן כל כך גדול, מפחיד אותי נורא. 

היום התעוררנו בבוקר ושכבנו. אחרי זה בזמן שהתכרבלנו פרצתי בבכי כי עשיתי בראש את כל החישוב המתיש שתארתי בפניכם קודם. והוא היה חמוד וחיבק אותי ואמר לי לא לבכות ושזה זמני ושהוא יבוא לחיפה ושיהיה בסדר. 

יש לי תחושה עמומה שחשבתי ככה גם בעבר על בחורים אחרים, אבל אולי דווקא כי היה לי הזמן להכיר אותו לאט וממרחק, להפרד ולחזור, ולבחון את ההתנהגות שלו בשלל סיטואציות, אני יכולה להגיד בבטחון שאני כנראה מכירה אותו בדרגת קרבה מאד גדולה יחסית לאנשים אחרים שיצאתי איתם, אולי פרט לגושה.

ולמרות שיש לנו מלא חילוקי דעות ומריבות קטנוניות אני יותר ויותר מבינה שזה הבנאדם שלי. לא כי אנחנו מתאימים במיוחד,כי אנחנו לא, מהרבה מאד בחינות. זו מן הבנה שאין לה הרבה עיגון במציאות. זה מאד פשוט, אני לא מרגישה טוב אם אני לא רואה אותו יותר מידי זמן, קצת כאילו חלק מהנשמה שלי מחובר אליו ברקמה דקה שמתחילה שלה לזמן רב מידי גורמת לי כאב. 

ועכשיו הוא נוסע ואנחנו בקושי נתראה במשך 3 שבועות. 

2. אני גרה במעונות. עד כה היו לי 3 שותפות נחמדות למדי. שתיים מהן עזבו בשבוע שעבר ובמקומן אמנם הגיעה רק בחורה אחת, אבל משום מה היא מצליחה להרגיז אותי במיוחד. ברור לי שזה לחלוטין לא מוצדק. היא לא עושה שום דבר נורא במיוחד. היא לא אוכלת לי את האוכל ברמה שאני מצליחה לשים אליה לב, היא לא משתמשת לי בקרם פנים, היא לא מתנגדת לכך שחבר שלי יגיע והיא לא צורחת בהיסטריה ב-7 בבוקר כמו השותפות הקודמות.

היא רוב הזמן לא נמצאת ו/או יושבת ולומדת בחדר. אבל לפעמים, בעיקר כשהיא מתקלחת, היא שמה מוזיקה בנייד. תמיד אותה מוזיקה, ושומעים את זה בכל מקום בדירה שהוא לא החדר שלי פחות או יותר (אם זה היה מגיע בצורה מוגזמת לחדר שלי הייתי יכולה להעיר לה), היא כל הזמן שמה דברים במדף שלי במקרר כי אני לא בטוחה שהיא הבינה שיש חלוקת מדפים, והיום שמתי לב שהיא השתמשה באחת הקופסאות שלי. היא גם נקייה מאד, ייזקף לזכותה.

ועדיין, היא לא באה לי בטוב. הבנות הקודמות היו מאד חמודות וילדותיות כאלה, הן רצו מאד להתקבל לרפואה ולמדו במכינה לצורך כך. זה היה קצת כמו לגור עם גרסה של אח שלי. וזאת פשוט מוזרה. היא גם בגיל שלהן (18), אבל היא לא נשמעת או נראית כמו מישהי בגיל הזה. היא כביכול לומדת באותה מכינה כמו השותפות הקודמות שלי, אבל מגיעה לשם בשעות שונות ממתי שהבנות נהגו ללכת, והיא מביאה את חבר שלה בשעות מוזרות נורא (משהו בסגנון בין 1 בלילה ל-5 בבוקר). כל זכר לנוכחות שלה מרגיז אותי ואני לא מצליחה להסביר לעצמי למה זה.

סביר להניח שהסיבה היא שהתחברתי לשותפות הקודמות יותר ממה שאני רוצה להודות, והנוכחות של מישהו זר מייצרת מתיחות שכבר חשבתי שעברה, ולכן אני נטפלת אליה בראש שלי. בתקווה שאחרי שתקופת המבחנים תגמר אני אתמודד איתה יותר טוב.

3. נרשמתי לאיזו מלגה שמחייבת אותי למלא שעות ואין לי מושג מתי אני מתכננת להספיק את כל זה, בינתיים אני קבורה מתחת למבחנים ולא מסוגלת להביא את עצמי לעשות פעולות יותר דחופות, שלא נדבר על ההתנדבות הטיפשית הזאת.

4. יש לי איזו תסבוכת עם החיסונים שאני צריכה לעשות על תקן עובד במקצועות הבריאות שנובעת מהצורך להביא הוכחות שכבר חוסנתי מצהבת בתיכון. למרות שדווקא זו הקטנה שבצרותי.

5. אני מאד מתקשה חברתית ואין לי כוחות לפתור את המצב הזה. יש כמה אנשים שאני מחבבת מאד בתואר אבל מפה ועד ללרצות להתחבר איתם ולהוציא על זה אנרגיות הדרך מאד מאד ארוכה.

כל אלה ועוד הביאו אותי היום לכדי התקף היסטרי של פאניקה אל מול מצגות בגנטיקה שטרם סיימתי לקרוא. למזלי חברתי הג'ינג'ית הייתה בבית ולזכותה ייאמר שהיא הבנאדם היחיד, פרט לבנזוג שלי, שיודע להרגיע אותי ממצב קטטוני לגמרי למצב של עבודה.

למודת ניסיון עבר אני ממעטת להתקשר לחבר כשאני היסטרית במיוחד, כי איזה חסם פנימי אומר לי שעדיף שלא יראה אותי ככה כל הזמן, או לפחות כשאני לא נמצאת קרוב מספיק כדי לפצות אותו מינית על עוגמת הנפש. והיא אמרה שיש לי יותר מידי דברים על הראש וכל הדברים האלה מפריעים לי ללמוד. בעצתה העברתי את עצמי ללמוד בחדר המדרגות של המעונות, רחוק מהטלפון הנייד ובעוד אני מסבירה לעצמי שאסור להשאיר את הפייסבוק פתוח תוך כדי, כי מה שזה לא יהיה, אני אוכל להתעדכן בדברים אחר כך, חשובים ככל שיהיו.

וככה כיסיתי כמעט את כל המצגות בגנטיקה, כאשר נשארה לי אחת, שכנראה תיכף אסיים, ואחר כך אלוהים גדול.