לאחרונה בכל פעם שאני חושבת להתיישב לזרוק לכאן כמה מילים אני מתמלאת סלידה עצמית מלאה. אין הסבר רציונאלי לתופעה, כי קודם כל זה לא ששאר הדברים שאני עושה (לבהות בשיט באיביי ולא לקנות כלום) הם כאלה משמעותיים, ודבר שני- ערימות של אנשים עילגים ונטולי מודעות עצמית ו/או מגעילים ו/או מרושעים ממש לא מתביישים לשטוח את משנתם, עמודים על גבי עמודים ברחבי האינטרנטים.

אז למה לא אני?

אולי זה נסיון לא מוצלח להדחיק? אם אני רק אגיד לעצמי מספיק זמן שדברים לא קורים סביבי, אולי הם יפסיקו להתקיים.

שאני לא מרגישה כמו שאני מרגישה. ומה אני בכלל מרגישה? לאחרונה אני יודעת פחות ופחות.

זה כאילו שכל דבר שאינו חרדה איבד משמעות מבחינתי. כל עוד יש מוקד חרדה כלשהו, אני יכולה רק להתרכז בניסיון להחזיק את עצמי ולהתגונן מפניה, ולהתחנן שהיא תעבור, אבל ברגע שהיא עוברת? אין שום דבר.

בגלל זה אני גם לא עוזבת את הלימודים, כי מה כבר יש לי חוץ מזה?

על פניו החיים שלי יפים. לימודים יוקרתיים משהו, חבר נחמד, טיולים ארוכים לחו"ל, דירה בתל אביב.

אבל תכלס? אני שונאת כל רגע בלימודים, אני בקושי שוכבת עם החבר, בטיולים אני מקבלת התקפי חרדה/מתחילה לחלות במשהו, ובדירה חשוך והמזגן מעצבן והאמבטיה בנויה ככה שאין לאן לחבר וילון אז כל הרצפה נמצאת במצב קבוע של שלולית.

אדם שפוי ומאוזן היה לוקח את החיים שלי ושמח בהם, יודע להתמקד בטוב ולשים את הרע בצד. עדיף היה לתת את החיים שלי למישהי אחרת, שהייתה מעריכה אותם יותר. אותי אפשר היה פשוט להוציא מהמשוואה.