לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו

זה מעצבן אותי כל כך.

מבחינה חברתית אני מרגישה כאילו חזרתי לצבא. כל הדינמיקה היא בדיוק כמו אז.

חבורה של בנות ממורמרות שחצי מהזמן מדברות על סקס. אין לי כוח לזה שוב.

למה תמיד אני צריכה להתנצל על זה שיש לי? שאף פעם לא ידעתי מה זה חסר.

על זה שרק אני מתקיימת מהמשכורת שלי ו(תודה לאל) אין לי זאטוטים לפרנס?

זה כל כך מכעיס.

היום אמרתי משהו על זה שכשהייתי קטנה לא ידעתי לגזור (כי אני שמאלית) והיו צריכים ללמד אותי. אז אחת מהן אמרה

"איזה צרות יש לך את... אם אלו היו הצרות שלי."

כאילו, כוסראבק. כל מה שאני מספרת זאת תלונה? אולי אני לא כל כך ממורמרת כמותכן?

ואחר כך, שיא השיאים, אמרתי משהו על זה שישבתי עם אבא שלי בבית קפה. ושוב לכולן נפתחו העיניים.

כאילו שזה משהו שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם.

אז (מעכשיו עוד יותר) אני משתדלת לא להגיד כלום שקשור לכסף, או בכלל לחיים האישיים שלי.

זהו.

לפחות יש לי את המקהלה. שם יש אנשים שהם חברים פוטנציאלים. אנשים שאני יכולה לחלוק איתם את תחומי העניין שלי, ולא רק לשמוע כל היום

על ילדים, וסקס. אנשים נורמליים.

(בהתחלה נורא פחדתי שאני לא אצליח להשלים את השירים שהן למדו שנה שעברה, אבל למדתי כבר כמעט שיר שלם, ואני סופר גאה בעצמי.)