לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו

אתה לא מעלה על דעתך להתקשר, אבל אם נדבר פתאום תאמר שאתה אוהב.

כבר מזמן וויתרתי על האהבה שלך.

אתה אוהב אותי כמו שאוהבים צעצוע ישן- רק מדי פעם, כשנזכרים בו.

אני כמו וודי, אחרי שאנדי קיבל את באז-שנות-אור.

איך בובת בת על חוט יכולה להתחרות בבובת פלסטיק משוכללת?

קיבלת צעצוע חדש ומבריק, שיודע לעשות הרבה טריקים, שאולי לעולם לא אוכל לעשות.

והכי גרוע-

שאני יודעת שבסוף אני אסלח לך.

כן, עם כל הכעס והכאב, אני יודעת שכל מה שאני צריכה זה סבלנות.

כי אני לא באמת יכולה לא לאהוב אותך יותר.

אז אני מחכה, כמו תמיד, כי בני זוג הם אף פעם לא לנצח.

וכמו שסלחתי לקאיה, ולכל החברות ששכחו ממני כשהיה להן משהו יותר טוב, למרות שחשבתי שלעולם לא אוכל, וזה היה כל כך טבעי.

ככה אני אסלח גם לך כשתפרדו ואולי תרצה את חברתי שוב.

מי יודע?

היא זוכרת בקרים ארוכים ומתישים בחמ"ל. כל שעה משתיקים את כולם ומקשיבים לחדשות, והיא רק רוצה לצרוח

ש-די, לא קורה כלום, זה כבר לא חדשות. כל שעה אותו מניין הרוגים שניתח לה בפנים.

היא מעדיפה להכחיש. מעדיפה לא לדעת מי בעזה. היא יודעת שאורי ברמאללה (גם כן נחמה), וזה מספיק רחוק.

יום אחד הגר אומרת לה שX נפצע והוא בבית עכשיו. היא מבקשת ממנה לא לספר לה על עוד אנשים שבפנים. כשהאבל יגיע- הוא יגיע.

בינתיים היא מעדיפה לחיות בבורות.

שוב אזעקה על הבוקר. היא מצליחה לקום והפעם מספיקה לשים משקפיים לפני שהיא רצה למרחב המוגן.

כוננות ספיגה אמת. כוננות ספיגה אמת.

הלב שלה פועם בטירוף והברכיים רצות בלי להתלונן הפעם.

כשהיא בחוץ, בדיוק במקום שבו היא חשופה, ויכולה לראות את הצד השני של הגבול (המקום בו היא תמיד פוחדת בלילה שיירו בה)

היא מרימה את הראש לשמיים הכחולים-כחולים. כאילו שתראה שם משהו.

בטלוויזיה מדווחים על עוד קטיושות על הגבול. רק שלא תתחיל מלחמה גם כאן, היא מתפללת.

אחרי כמה דקות לוקחים אותה ואת שאר הבנות ומספרים להן בקצרה את מה שלא אומרים בחדשות.

הפצצנו אותם בחזרה. מאיה עומדת לידה מבולבלת. האוק"ים שנשמעים לה כמו שפה שנייה, נשמעים למאיה כמו ג'יבריש.

היא מסבירה לה בשקט, שאף אחד לא ישמע. ומרגישה גאווה.

אחר כך מחזירים אותם לחדרים. תלכו לכל מקום עם שכפצים.

היא רק רוצה ללכת לישון, אבל יש לה הרגשה לא טובה. היא מרתיחה מים לקפה עם אדוה.

היא אומרת לה "בואי נתערב שעכשיו יקפיצו אותי." וכעבור רגע נכנסת מישהי ואומרת לה לעלות מהר לחמ"ל.

היא מבקשת מאדוה שתכין לה קפה בכוס התרמית.

לא עוברות חמש דקות מאז שהיא מתיישבת ואחת המפקדות מגיעה עם הכוס התרמית שלה.

"אני פה כל הלילה, ואת הרגע באת, החיים לא הוגנים."

היא מרגישה ברת מזל. מה היא הייתה עושה בלעדיה?

חדשות רעות. תצטרכו לעשות יותר משמרות.

היא מדוכאת, אבל מזכירה לעצמה שזה כלום. שיש חיילים שנלחמים עכשיו על חייהם, ואת מתבכיינת על עוד ארבע שעות בחמ"ל הממוזג?

ביום הראשון היא עוד מצליחה לעמוד בזה, חושבת שוב ושוב על אותם חיילים ולא אומרת מילה.

ביום השני הקליפה מתחילה להסדק. היא עייפה, בקושי מצליחה לישון. המשמרות הארוכות מתחילות לשחוק אותה ל א ט.

ביום השלישי היא כבר לא מסוגלת יותר. מתחילה לבכות לאחת המפקדות שזה לא הגיוני, ויש סיבה למה הן עושות פחות שעות.

להפתעה הם אומרים לה שהיא יכולה לחזור לישון ושיטפלו בזה. יש אנושיות שם לפעמים.

חדשות רעות. מישהי צריכה להשאר שבת נוספת, לתגבור.

היא מתנדבת מייד בלי להתווכח. עוד רגע היא בחוץ והיא מוכנה לעשות את זה בשביל האחרות.

נ' מודה לה. היא התכוונה להתחנן לצאת הביתה והייתה אסירת תודה שהיא נותנת לה לצאת...

יהיה בסדר, היא משכנעת את עצמה. השבת תעבור, וגם החודש הזה, ובקרוב תהיי חופשייה.

הטראומות שנשארו לה מהצבא:

- היא לא מסוגלת לאכול אוכל שבושל בבישול המוני, כמו בחדר האוכל (לפי כך היא תצטרך למצוא דרך אלטרנטיבית לאכול בגן, כי האוכל שם כמעט גרם לה להקיא)

- היא לא מסוגלת לאכול מכלים שהיא לא יודעת איך נשטפו ועל ידי מי (אחרי הפעם שבה נתנו לה לשטוף צלחות ונגמר הסבון, ואמרו "לא נורא, תשטפי רק עם מים")

- כל אלטא-זאכן שמדבר במגפון מקפיץ אותה. היא כמעט בטוחה שאומרים 'כוננות ספיגה'.

- למרות שהיא מסוגלת להבדיל, כל פעם שהיא שומעת את יריות החתונה מהכפרים הסמוכים היא מצפה לשמוע רגע אחר כך את האזעקה.

- כשהיא שומעת מסוקים חולפים מעל הבית שלה היא מצפה לטלפון שיזעיק אותה בחזרה.

רק בנס, אולי, היא הצליחה לצאת משם בחיים.

ולמרות הכל, היא לא הייתה משנה שום דבר.