Procrastination- דחייה, הימנעות מעשיית דבר מה. למשל, כתיבת פוסט. אינדוקציה ומחלות אחרות יחכו. אם כבר מחלות, אולי יסדרו לי חיסון צהבת בגלל מישהו שהיה במיון ביום שלישי [אני, שלישי? פינוי? סותר...:]
הסימנים... השמש שוב ערה עד מאוחר, אני שוב מצונן, וכבר אין לנו נחל בשדות! הקיץ המבורך מגיע, או לפחות, מה שנשאר ממנו. בכל זאת נסיים באחד-עשר ביולי אלפיים וּשְמוֹנֶה (כיווץ דופמין).בתכנית: דנמרק (הם נשמעים כמו נאצית!), קורס תאר"ן (כמחייב, בשביל הסיכה) ואולי גם קורס מדריכים א'. העיקר שלא יישאר יום...
מי אמר שאני ("בגללך איחרנו רכבת אחת, ובכל מקרה לא באת ברכבת כי איחרת!") חסר תועלת?! בזכותי אכלנו סושי בהפסקה. גם איתמר תרם.
מאוהב, באותו יופי מדהים מאז... [ערס פואטי, סובייט!:] ורד אדום כדם, שחור כלילה, עינייה כחולות ואפורות כשמי סערה. הרגשה מעולה, האהבה. חוויות כמו [עזבו...] ואבטחת מימונה יכולות לעשות שינוי באנשים, לגרום להם להרגיש... סתם, הן לא. מופלטה אחת לא קיבלנו! מה שכן, כל עוד ביחד ומיכאל, מטופלים, 06 וכו' לא בסביבה, הכל מושלם. ברור היה שיהיה קשה תוך כדי הבגרויות, אבל גלידה... שווה הכל:)
לפחות הייתה לי אבטחה בזרע, משחק כדורגל... הפועל מערכות מידע מול מכבי אריזה&שיווק, אפילו לתאילנדים הייתה קבוצה! האוכל מעולה... אבטחות כאלה!
ל"ג בעומר היה אחלה [שום פצועים:[ ], חוץ מכששרפו את המיטה הנפלאה שקיבלנו וכשבבוקר הותקפנו ע"י מסור חשמלי... [...] בכללי אני חושב יותר מדי על מסורים ושות' שמחוררים אנשים [~אפל~], יכול להיות שזה קשור לאיזה סרט?
עכשיו גם יש לי כפר קטן ושמו קורמבונסיה (חצי האי של קרמבו?) וכל מי שמסביב מכסח אותי. לפחות אחד מהם המליץ לי על ספר נפלא שקשור בדגים ובבננה. 87 תושבים, 8 פלנקות.
-זה מה שקורה כשחסה היא אידיאולוגיה. חיים? אממפף... זה ירד במיקוד, לא? מה שלא למגן לא קיים. אמן שבשנה הבאה ב06 ירד נושא אחד... למשל, חיבור, חיסור, כפל, חילוק... אחד מהם וזהו.
Ars Poeti Soviet!
חורשת אשוח בערב הקר עומדת,
נערה מתוקה תחת הענפים מועדת.
רסיסי השמש משתקפים בשלג,
את דמה רוחצת היא במי הפלג.
אחרון העלים נושר ונעלם,
נופל ונבלע בשלוליות הדם.
קולה נישא ברוח, שר,
כשבגופה הדם כבר קר.
כך חודר הקור החד מבְעד,
עוד רגע של כאב, נגמר לעד.
המילים המלטפות עתה דוקרות,
הנשימות את החזה חורכות.
צועד לקראתה בגלימותיי,
חולף על השלג בדממה.
חושך מחקה את צעדיי,
החרמש ואני במדמנה.
רוכן לצד הגופה היפהפייה,
מעביר ידי הקרה בשערה.
מלטף את פניה השקטות,
המביטות אליי בלי רגשות.
כששמש חורף ארורה עולה,
באשמתי הדם ניגר סביבה.
לקחתי את חייה אל הנצח הנורא,
לחיות לצדי ולעסוק במלאכה,
לרצוח, להרוג, לשחוט, אני ואת, ואהבה.
ככה כשמקריבים בשביל החריזה...
שלכם, אל בנדורה אל-מוסלחה.
Endlessy roaming in my mind...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
