חלק א'
חלק ג'
חלק ד'
רות דולורס וייס: בעברית [2008]
הופה, אלבום ישראלי. ולא סתם ישראלי, אלא אחד שגם קוראים לו "בעברית". כמו שאולי שמתם לב, מוזיקה ישראלית היא לא כוס התה שלי (וחבל). מישהו צריך להגיד את זה: מוזיקה ישראלית היא ברובה גרועה, בינונית ומביכה. בעשור האחרון היתה כמות זעומה של אלבומים ישראליים ששווים האזנה, ועוד פחות כאלה שעומדים במבחן הזמן ומתגלים כטובים באמת. אף אלבום ישראלי לא כבש אותי כמו האלבום הזה.
רות דולורס וייס, כמו אמני שוליים ישאלים אחרים, התחילה את הקריירה המוזיקלית שלה באנגלית עם האלבום Come See (Raw Versions) (אלבום מצוין כשלעצמו), ורק אחרי מספר שנים חזרה לשפת האם שלה והוציאה את "בעברית" המופתי. המעבר הזה בין שפה אחת לאחרת יכול להשמע בנאלי, אבל הוא ההפך הגמור מזה - הבחירה בעברית היא כביכול טבעית, אבל העברית באלבום הזה היא לא רק שפה; היא כלי, היא משמעות, והיא אמירה. וכמו שאף יצירה לא מתקיימת בחלל פרטי, העברית של רות היא רק חלק ממכלול של החיים בארץ הזאת, עם הקשר הבלתי נתפס והסלידה הבו-זמנית מהאדמה וממה שהיא מייצגת. האדמה אצל רות היא הגוף, ולהפך. המילים שלה הן שירה צרופה בעיניי, גם אלה שכתבה בעצמה וגם אלה שכתבו אחרים והיא נותנת להם נופך חדש.
טעימה: "משירי ארץ אהבתי" (מילים מאת לאה גולדברג)
גרסת אולפן (וגם "קיץ") | גרסת הופעה
מרחק שהינו ואינו: שועי רז על "בעברית"
Animal Collective: Merriweather Post Pavilion [2009]
(מה הקטע של העטיפה?)
אח, אנימל קולקטיב. להקת ההייפ האולטימטיבית. הלהקה שהכי מגניב לאהוב והכי מגניב לשנוא בו זמנית. אהובי ההיפסטרים באשר הם ואהובי הברנז'ה הפיצ'פורקאית. האלבום הזה שהוכתר כאלבום השנה עוד בטרם יצא, בתחילת השנה שנגמרה לה אמש. אנימל קולקטיב הם להקה שיכולה בקלות לעלות למאזין הממוצע על העצבים; המוזיקה שלהם מורכבת משלל ציפצופים וזמזומים ולחשושים והשד יודע מה. הם מתעקשים לא להשמע כמו שום דבר אחר ששמעתם אי פעם, וייאמר לזכותם שהם עושים את זה לא רע בכלל.
חדשנות למען חדשנות היא פלצנית בעיניי. מוזיקה צריכה להיות חדשניות ומעניינת, אבל החדשנות לא צריכה לבוא על חשבון ערך מוסף. אנימל קולקטיב נכנסו לרשימה הזאת ברגע האחרון. למעשה, היחס שלי אליהם מאוד אמביוולנטי. אני מודעת לעובדה שהם פלצנים חסרי תקנה, ושהם מעצבנים להפליא, ובכל זאת יש משהו באלבום הזה שגורם לכל ההייפ סביבם להיות מוצדק בהחלט. היכולת שלהם להתיך בין האקספרימנטליות הלפעמים בלתי-נסבלת שלהם לבין שירים קליטים – כן, קליטים – ביסודם, והמילים, שלשם שינוי הן אפילו הגיוניות ומובנות. אבל היי, כבר אמרו את זה לפניי.
טעימה: Bluish
Elbow: The Seldom Seen Kid [2008]

לא קל לכתוב רומנטיקה בשלהי העשור. כלומר – כן, זה הכי קל לכתוב שיר פסנתר נוגה ומתבכיין ולהפוך בן לילה לאליל בעיניי ילדות בנות ארבע עשרה שבטוחות שנכתב עליהן ואליהן. אבל קשה לכתוב שיר על אהבה שלא יהיה בנאלי, וקשה לכתוב על שירים פשוטים על אהבה בלי להרגיש צורך להתנצל על זה. ("יש לי פגישה עם האפיפיור/ ואני הולך להציל את העולם בשמונה/ אבל היא היא אומרת שהיא צריכה אותי/ אם היא אומרת שהיא צריכה אותי – כל השאר ייאלץ לחכות" שר גאי גארווי ב- An Audience with the Pope).
זה אלבום על אהבה: על התאהבות, על הפשטות הבלתי נתפסת של להיות מאוהב, וגם קצת על התפכחות, על אהבה שהייתה ונגמרה, ועל בדידות. כולם רוצים שירים פשוטים, ואלבּוֹ כותבים שירים פשוטים; פשוטים, אבל עם טוייסט, ועם הפקה מושקעת שהופכת את האלבום הזה מאלבום קטן על לאלבום שגדל עם הזמן ומרוויח את מקומו ביושר ברשימת הגדולים של 2008, ובכלל.
טעימה: The Bones of You
Arcade Fire: Funeral [2004]
אם יש משהו שהיה חסר בעשור החולף, זו להקה חדשה לגמרי, טריה ורעננה, שתהיה להקה גדולה באמת. שתהיה נושאת הדגל. כזו שאין בעברה אלבומי מופת מהעשור הקודם, כזו שלא תצטרך להוכיח את עצמה מחדש אלא להגיע נקייה מהמטען הזה ולהציע משהו חדש ומרגש. היחידה שמתקרבת בעיניי למעמד הזה היא ארקייד פייר שהוציאה את אלבום הבכורה שלה, Funeral, ב-2004 והפכה מיד מאהובת הקהל והמבקרים. ארקייד פייר הוציאו שני אלבומים בעשור הזה (השלישי, כך אומרת השמועה, בדרך), ואילו רציתי לבחור באלבום שמייצג את (the so-called) "רוח התקופה", הייתי בוחרת באלבומם השני (הנופל רק במעט מקודמו), Neon Bible. האלבום הזה יכול היה בקלות לצאת לפני עשר שנים או יותר. כמו אלבומים גדולים אחרים, הוא אלבום על-זמני, דווקא בגלל שאין בו באמת רוח של תקופה, ודווקא בגלל שהוא כל כך אישי (רמז: מוות. הרבה מוות), הוא אוניברסלי.
טעימה: Neighborhood #1 (Tunnels)
מוות - אין, חיים - אאוט: ביקורת בשרת העיוור
Regina Spektor: Soviet Kitsch [2004]
אל תתנו להגדרה "זמרת פסנתר" (או איך שלא קוראים לזה בימינו) לבלבל אתכם. אני חשבתי שרג'ינה ספקטור היא עוד אחת מאלה – אתם יודעים, כל הזמרת שיושבות להן מעל הפסנתר בבר אפלולי בניו-יורק ומייבבות – ורק אחרי שהקשבתי לאלבום המצויין הזה נוכחתי לדעת כמה טעיתי. Soviet Kitsch (לא סובייטי ולא קיטשי, אם אתם שואלים אותי, אבל ניחא) הוא הייצוג המושלם של רג'ינה ספקטור ושל יצירתה. ה-OK Computer שלה, אם תרצו. הוא נקודת האמצע בין רג'ינה שלפני האלבום הזה, כשהייתה יוצרת עצמאית ולא ידועה שכתבה שירים קטנים אך אדג'יים והקליטה אותם בלילה אפלולי על הפסנתר בביתה (או כך לפחות זה נשמע), לבין רג'ינה של השנים האחרונות שהתפרסמה עם Fidelity ומאז מרשה לעצמה לדשדש בבינוניות (עם הברקות פה ושם, אבל עדיין). הכתיבה שלה שנונה, ההפקה פשוטה וגאונית, והיא מרשה לעצמה גם להיות רצינית בלי לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.
טעימה: The Flowers (חפשו את Chemo Limo)
The Decemberists: Picaresque [2005]
הנה עוד אלבום עשור שלא שייך בכלל לעשור. הדסמבריסטס, שהתחילו לפעול בתחילת שנות ה-2000, יוצרים מוזיקה ששייכת יותר לאלף הקודם. המאה השמונה-עשרה, למשל. השירים שלהם – שראוי יותר לקרוא להם סיפורים מולחנים – כוללים בין השאר מלחים שיוצאים לחפש נקמה בלב ים, נהגי מריצות מרודים, זוג אוהבים בלתי-אפשרי שמתאבד יחד, בתו הנסיכה של מלך ספרד שרוכבת על הפיל המלכותי, ועוד כהנה וכהנה. דה יוזו'אל סטאף, אתם יודעים. לא משהו שנדיר להתקל בו בימינו.
קולין מלוֹי (אחד הכותבים הכי מוכשרים במוזיקה היום), שמנהיג את החבורה העליזה שהיא הדסמבריסטס, הופך את כל הכאוס הזה של היומרנות הספרותית לאפשרי וקליט, משהו שממש אפשר להנות ממנו. כל מיני מבקרים ואתרים בטח יכללו את הלהקה הזו בתוך ז'אנר הסינגר-סונגרייטר (האין זו הגדרה שמתאימה לכל אמן או להקה שמבצעים את שירים שכתבו בעצמם?). כשאני נתקלת בהגדרה הזו התמונה שקופצת לי לראש היא של בחור אמריקאי עם גיטרה ששר על חייו האומללים. קולין מלוי לא כותב אף פעם על עצמו, רק על דמויות שרחוקות מלהיות הוא; הוא שר על חוויות שספק אם מישהו שמהמאזינים שלו חווה או יחווה בעתיד (היי, למי מכם יצא להיות תקוע בתוך לוע של לוויתן בזמן האחרון?), אבל איכשהו, זה עובד, וזה אפילו מרגש.
וניימן ניסח את זה הרבה יותר טוב ממני
טעימה: The Engine Driver
And I am a writer, writer of fictions, I am the heart that you call home
And I've written pages upon pages, trying to rid you from my bones.
(המשך יבוא)