(באיחור מה)

"יש קטע אחד שזכרתי מ"יופי של מלחמה" שנשאר, מסתבר, אקטואלי ורלוונטי גם היום, וזה הקטע שבו בן אמוץ, בדמותו של גיבור הסיפור, מהרהר בסיבות מדוע כן או לא להגר מהארץ. הוא מונה כמה גורמים שכובלים אותו לכאן – משפחה, חברים, נופים, שפה, זהות יהודית – ופוסל אותם בזה אחר זה. [...]

הקטע שתפס אותי מחדש הוא מה שהוא כותב ביחס לשפה:

"שפה? אני כותב וקורא אנגלית ומסתדר פחות-או-יותר בצרפתית. אני יכול ללמוד שפה אחרת. אני בן עשרים ושבע בסך-הכל. אנשים מבוגרים ממני הגיעו הנה מאירופה בלי לדעת מילה עברית והיום הם עיתונאים וסופרים, עורכי דין ופקידי ממשלה."

כשקראתי את זה בגיל 16 או 17 לא היתה לי שום בעיה עם זה. זה נשמע לי נכון. אבל בקריאה מחודשת היום, אני לא כל כך בטוחה. אם יש משהו שאני מרגישה שקושר אותי לכאן יותר מכל דבר אחר, זו השפה. וכשאני אומרת יותר מכל דבר אחר, אני מתכוונת גם למשפחה, ובכלל זה אפילו לעומר. אני יכולה לדמיין אותי ואת עומר חיים בשתי מדינות אחרות על פני כדור הארץ ומתראים רק כמה פעמים בשנה, ואני לא אומרת שזה יהיה קל או שאני לא אתגעגע, אבל זה אפשרי. אותו דבר עם ההורים שלי ובני משפחתי והחברים שלי. אני יכולה לדמיין לעצמי חיים בעיר אחרת שהיא לא ירושלים, על אף העובדה שאני חיה כאן קרוב ליובל שנים. אני יכולה לדמיין את עצמי חיה בקרב לאום אחר, דת ומנהגים וחגים אחרים, נופים אחרים ומזג אוויר אחר, והכל נראה לי בר ביצוע. אבל אם יש דבר אחד שנראה לי כמעט בלתי אפשרי זה לחיות בשפה אחרת. ואני לא מתכוונת לחיים ברובד היומיומי שבשבילו שפה בסיסית – בכל שפה – היא מספיקה, ושעם הזמן, כמו שבן אמוץ מציין, היא מתפתחת, ואוצר המילים גדל, והשליטה בדקדוק ובאיות ובתחביר גדלה, והמבטא מתעדן וכו'. אני מתכוונת לשפה במובן העמוק והרחב ביותר שלה – במובן של כל ההקשרים התרבותיים והחברתיים וההיסטוריים שהיא נושאת עמה. אני מתכוונת לזה שבעברית אני יכולה לזהות מיד מתי ביטוי לשוני מסוים הוא ציטוט מהתנ"ך או משיר של משורר מסוים, האם הוא פרודיה על השפה של כתבי הספורט או לקוח ממערכון של הגשש, מתי מדובר במשחק מילים מבריק ומתי סתם בשיבוש לשוני עילג. זה משהו שלא יהיה לי בשום שפה אחרת, בטח שלא בדרגה שיש לי את זה בעברית."


מכאן, בפעם השנייה בתוך שבוע אחד.
אני חייבת להפסיק לתת לאחרים לדבר בשמי.