שיחת טלפון אחת מהבחור, שסיכמה פחות או יותר את הקשר המתוק שהיה לנו, הורידה מכתפיי מעמסה כבדה של מחשבות ותהיות, וכעת אני יכולה להתפנות בשקט למעשים שלי. ולשיחות שלי.

אימא שלי יודעת להגיד מילים שחודרות דרך הלב ומתלתלות את הנשמה. בכול פעם שהיא שומעת עוד פרט שהוא על הקשר הקודם שלי, היא מזדעזעת וכואבת יחד איתי, כואבת את הכאב שלי וכואבת את ההחמצה של שתינו. היא אומרת שאת ... ב', אהבתי באמת ובתמים. יהודה פוליקר אומר שרק ילדים יודעים לאהוב ככה, ולמען האמת- אכן הייתי ילדה. הרי, נערה בת 14, בוגרת וחכמה ככל שתהיה- זו עדיין ילדה. הוא, לעומת זאת, לא אהב אותי באמת ובטח שלא כמו אהב כמו ילד. כי בחור בגילו לא יכל ולא יוכל לאהוב ילדה בגילי, בתמים. לו ליבי היה מאפשר לי זאת, הייתי עורכת רשימה ארוכה ועמוסה, שמלאה בעלבונות שב' גרם לי. רשימה זו הייתה מבטיחה בוודאות מוחלטת, שלא אחזור אליו לעולם. אבל אין בכוחותיי לעשות את זאת: בכל פעם שזכרון רע וכואב מגיח למחשבותיי, אני נשברת ודמעות מתחילות להציף את פניי. אותן דמעות כואבות ומלאות יגון, כאב ופספוס, אותן דמעות של מעמסת נפש קשה מנשוא, שילדה בת 14, בת 15 וגם בת 17- פשוט לא יכולה לשאת.

חבריי הטובים והקרובים לליבי, אלו שהרחקתי ובכול זאת התעקשו ונשארו, טוענים שעליי להסתכל על העבר בגאווה ובגאון. הרי אני כבר לא שם... אך כיצד אוכל להסביר לאותם חברים טובים ודואגים, שאני מתביישת. ויותר מיזה: שאני עדיין שם. אמנם ב' לא איתי. הוא לא מלווה אותי במאיות השנייה לפני שאני נופלת לתרדמה עמוקה בלילה, הוא לא מתגנב לכל חלום וחלום, הוא לא מהווה איום כשאני מתהלכת ברחובות העיר במיטב חצאותיי הקצרות והפרחוניות. גם אני כבר עזבתי אותו: גופי לא זקוק לו בשביל לחוות שכרון חושים, וליבי לא תר אחריו בכול רגע נתון. ובכול זאת: הזכרונות, הדמעות הכבדות, הם תמיד יהיו איתי. ילוו אותי ברגעי הניצחון ויכבידו עלי ברגעי השפל. יהוו נורת אזהרה ביחסים הבאים, ואולי גם, קרקע חיוניות לגידול פירות בשלים וחיוניים. לטוב, ולרע. ולרע.

נראה שבשבע עשרה שנותי קיומי (שבע עשרה שנים בתוליות ונקיות בעולמם של עטירי הניסיון והידע- ושבע עשרה שנים מלאות בלמידה, כאב, צמיחה ושינוי, ביחס לעולמם של בני גילי) אני מספיק מנוסה בשביל לפתח תאורייה לא רעה על התמודדות בפרידה.

בעודי מתאבלת כהרגלי על הגבר הישן והשנוי במחלוקת שלי, מצאתי את עצמי ביום לא בהיר בכלל- נפרדת לשלום (או שלא?) בצורה אגרסיבית למדי, מהבחור החדש שהחל להשכיח ממני זכרונות רעים ולמלא את גופי (ובאותה העת גם את ליבי) בנשיקות בעל ניחוח רענן וצעיר.

והינה, אותה ההתמודדות מחדש: אותו העיסוק, החוזר ונשנה, בנעשה ברחבי העולם כולו- העיקר לא בשלי. אותה השאיפה למלא את החלל החסר בדיבורים ריקים מתוכן, בעניינים חסרי כול משמעות וחסרי כול תכלית. אותו הרצון לשכוח... לשכוח לחלוטין את החוויות הטובות, את ההרגשה החדשה והתמימה שלא תשוב עוד. ואותו צורך עז לרצוח בדם קר את הגוש הארור והנתעב, הגוש השנוא והמקולל, שפוקד את גרוני מדי לילה ולילה, ומדיר שינה מעיני התשושות.

וכיצד אסביר לאותה הרגשה כואבת של החמצה ושל געגוע, שעשיתי את המעשה הנכון? שהגנתי על הגוף שלי ושלמדתי מטעויות קודמות? איך אסביר ללב שלי שעשיתי לו טובה ענקית ומנעתי ממנו להתאהב מבלי לקבל אהבה בחזרה? ואיך אני אשכנע את עצמי, שזו לא השעה להתייאש ולהרים ידיים, אלא זו בדיוק העת לעטוף את כול כולי באהבה שתזמן לי בעתיד הקרוב ... אהבה חדשה?

פתאום כל שם עם צליל דומה וכל סיטואציה בעלת אופי מאוהב, מגבשים אצלי בבטן איזו מועקה בלתי רצויה. הכול חוזר על עצמו, הכול ידוע מראש, והכול כואב מחדש. רק בצורה יותר שלווה, רק עם צליל קטן של תקווה... הרי עברתי את ב'- אעבור גם את זה.