בזמן האחרון כלום לא מובן לי, כאילו החיים שלי נעצרו מאז שנת 2005 ופתאום, אני בת 15. פתאום אני פה רואה אנשים, מזדהה איתם ומקשיבה להם [מה ששנה פלוס "שכחתי לעשות"] וזה מוזר לי. מוזר אבל מהנה.
אני מנסה לחפש אותי בין כל הבלאגן, בתוך הערפל... מוזר לי שלא רע לי. מוזר לי שטוב לי. לאחרונה אני תוהה לעצמי לאן נעלמו כל הרגעים הכאובים שהיו עד לא מזמן, נעלמו או שמא למדתי להתמודד איתם בצורה טובה יותר?
אני חושבת שאני לא מוצאת את עצמי כי המקום שתמיד הייתי בורחת אליו כשהיה לי קשה - נעלם ועכשיו, אני מנסה למצוא מקום מסתור אחר מפני הכאב הבא. הרי, אחרי כל דבר טוב יש רע, לא?
אגב ערפל, אתם קולטים את הערפל הזה?! לא יכולתי לראות כלום באותו בוקר.חוץ מהעמוד החמוד הזה שנתקעתי בו. D:
"געגועים לחיבוקים חמים"
נזכרת באותם רגעים שהייתי "שבויה באהבה" שלו, הייתי כלואה בתוך עולם שהוא רק שלי ושלו. נוראי. אבל אני מודה, התמכרתי לאותם הרגעים של תחושת האופוריה הכפולה והדווי. התמכרתי, נגמלתי והנה אני עדיין עם רצון חולף לחזור לאותם זמנים.
"כשאני רואה אותך אני רואה את מה שבא לי לראות, אותך."
חיבוק. פעולה קטנה עם כל כך הרבה רגש.
היום הוא חיבק אותי. אני יודעת שזה היה בכוונה שאני רציתי,אני יודעת! D: בהתחלה לא הבנתי מי זה, עד שהרחתי את הבושם שלו, אלוהים, איזה אושר התרוצץ בי באותו רגע. מאוחר יותר ראיתי אותו מחייך אליי.
"I know there's something in the wake of your smile"
מחר ירושלים,
חן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
