הבלוגרית מיילין הותקפה בגיל 9 על ידי אדם זר שנכנס לתוך הבניין שלה.
זה היה בחופש הגדול שאחרי כיתה ג'. הייתי אז בת 9 וחצי וכיום אני בת 13 וחצי. זה היה יום רגיל והשעה היתה בערך 11 בבוקר, כשהייתי בדרכי הביתה מבית סבתי. כשהגעתי לבניין שבו גרתי, ראיתי את הדוור שמחלק מכתבים בתיבת הדואר. התחלתי לעלות מעט במדרגות (גרתי בקומה החמישית), אבל המשכתי להביט בדוור כדי לראות אם הוא שם מכתב בתיבת הדואר שלנו. חיכיתי אז למכתב שאיתו אני אמורה ללכת לדואר ולקבל פרס שזכיתי בו מערוץ הילדים. אם אתם שואלים את עצמכם למה לא עליתי במעלית, הרי שזה בגלל שקצת פחדתי ממעליות, ובהמשך תבינו שטוב מאוד שלא עליתי במעלית.
שמתי לב שליד הדוור עמד מישהו שנראה כבן עשרים ומשהו, לבוש מדי חייל, ומביט בי. נבהלתי והתחלתי לעלות מהר יותר. הוא התחיל לעלות אחרי. הוא תפס בידי ושאל אם אני רוצה שהוא יעשה לי משהו נעים. מובן שסירבתי. שחררתי את ידי מאחיזתו והמשכתי לעלות. לגבי המעלית – הדלת שלה נסגרת לאט. אם הייתי מנסה לעלות במעלית, הוא היה מספיק להיכנס ואתם יודעים איפה זה היה נגמר. הוא המשיך לעלות אחרי, שוב תפס בידי ושאל את אותה השאלה. ככה זה נמשך עד לקומה הרביעית. בפעם הראשונה שהוא נדבק אלי, הייתי בטוחה שהוא יחטוף או יהרוג אותי. אבל זה לא מה שקרה.
כשהצלחתי להגיע לקומה הרביעית, קרוב למעלית, הוא הפיל אותי על הרצפה והתחיל לנשק אותי. אני לא זוכרת אם הוא גם ניסה להפשיט אותי, אבל אני זוכרת שהוא שכב עלי, ניסה להדביק את השפתיים המגעילות שלו לפרצוף שלי, וזה היה ממש מגעיל!!! אני חייבת גם להודות שהיה לו ריח מאוד לא נעים. הוא שכב עלי פחות מדקה, עד שהצלחתי להרחיק אותו קצת מהפנים שלי, וצרחתי. הצרחה שלי לא היתה עד כדי כך חזקה כי היה לי קשה לצעוק כשהוא עדיין שוכב עלי, אבל זה הספיק. המניאק ברח.
נכנסתי מיד לביתי מפוחדת שהוא עדיין נמצא קרוב, וסגרתי מהר את הדלת. בדקות הראשונות לא בכיתי, והייתי עסוקה בלשטוף את הריח שלו ממני. רק אז, כשהתקשרתי להוריי, התחלתי לבכות. היה מפתיע שהם הגיעו כל כך מהר. התלוננו במשטרה, אבל לא עשו עם זה כלום. וגם לא זכרתי במדוייק איך הוא נראה. כך שככל הנראה הזבל הזה עוד חופשי.
עברתי לגור בשכונה אחרת, במרכז העיר, אבל עדיין היה לי קשה. לקח לי זמן להתגבר על הפחד ולהתחיל לצאת לבד מהבית בשעות היום. ידיד שלי (כיום אני כבר לא יודעת אם אפשר לקרוא לו ידיד… כי הוא הפך להיות ממש רע) עזר לי. כיום אני עדיין פוחדת, ולפעמים נראה לי שאני עדיין מריחה את אותו הריח שלו, וזה מפחיד אותי. אבל אני משתדלת להיות אמיצה, ולהיות מוכנה אם משהו יקרה.
אל תשכחו שהעלית מקודם עוד שני פוסטים, ושזהו רק השלישי להיום - מיד מגיע הרביעי. קראו בבקשה את ארבעתם, טוב?
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
