מל התרועעה עם גבר אלים שגם אנס אותה.
אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב. אני לא יודעת אם אני אצליח לכתוב.
הפחד הזה שלי... הוא טיפשי. אבל הוא מחזיק בי חזק כל כך. ומה אם הוא באמת ידע? הוא פה, מאחורי. בסופו של דבר הוא ידע והוא יכאיב לי. הוא תמיד מכאיב לי.
זה התחיל לפני שנה, אולי שנתיים. פגשתי אותו בחנות ספרים והוא נראה לי בחור מקסים ומשורר מוכשר. לא יותר.
חבר טוב לימים של החורף.
די מהר זה חרג מזה. נדמה לי שזו הייתה התאהבות. בדרכו המעוותת הוא התאהב בי.
באותה תקופה הייתה לי מערכת יחסים לא מוצלחת. מצאתי בו ידיד תומך, נאמן. הייתי עיוורת לאמת והוא כעס על זה, כעס כל כך.
לא הבנתי למה הוא כועס. לא הצלחתי להפיג את הכעס, רק להגביר אותו.
היינו נוהגים להיפגש רחוק מהבית, במטע זיתים. הוא הפסיק לבוא לתקופה, אבל אני המשכתי. הייתי מתקשרת אליו, לשאול למה הוא לא בא, אבל הוא לא היה עונה.
יום אחד הוא הגיע. הכעס היה מסביבו כמו עננים. הוא נראה שיכור מכעס.
דיברנו. לפחות אני דיברתי. הוא נהם לכיווני.
קרוב לשקיעה הוא תפס בידי והכריח אותי לנשק אותו. הייתי מבוהלת, אבל לא ממש. הרגעתי את עצמי במילים, סיפרתי לעצמי שהוא בטח שיכור והוא לא יודע מה הוא עושה. אבל הוא המשיך. קראתי לו להפסיק והוא סטר לי. "את טיפשה, את יודעת? את עיוורת".
נפגעתי. נפגעתי כל כך עד שלא יכולתי לזוז בזמן שהוא נישק אותי, אונן מולי והלך.
הלך. ונדמה היה שהוא לעולם לא ילך.
ומאז הרגשתי מאוימת. מצאתי בתיק שלו סמים, בקבוקי בירה ומשקאות משכרים אחרים. הוא הלך עם התיק הזה לכל מקום.
חודש אחר כך הוא התקשר אלי ואמר לי לבוא למטע הזיתים, למקום הקבוע. הגעתי לשם. מי יודע למה? פשוט הגעתי. ידעתי שיקרה משהו אבל הגוף שלי סירב להקשיב.
הוא הוריד לי את הבגדים ולא יכולתי להתנגד. הייתי חלשה, במצב גופני רע מאין כמוהו. הוא ראה את זה כהסכמה והמשיך. מפגישה לפגישה במטע הזיתים נעשיתי חולנית יותר, שקטה יותר רזה יותר. כולם חשבו שחליתי כבר, שאני עומדת למות.
לא יכולתי להביא את עצמי לספר כל עוד בתחתית התיק שלו שכב האקדח שהיה הדבר שהביא למפלתי. הוא אפילו לא היה צריך לאיים.
בשלב מסוים עברנו לדירה שלו. ואז הכול התחיל להיות נורא יותר, כואב יותר. לא הייתה סיבה שמישהו ישמע. הוא גר בסוף השכונה, רחוק מבתים אחרים, עם דייר אחר שנסע לחו"ל. לא הייתה סיבה שמישהו יראה או יתעניין.
אז הוא פשוט אנס אותי. הוא הכריח אותי לעשן ולשתות עד שלא התנגדתי יותר.
בתחתית התיק עדיין שוכב האקדח. אבל זה אקדח ללא כדורים ואני כבר מזמן הפכתי לשפחה שלו, שפחה חסרת התנגדות.
יום אחד הוא כבר לא יצטרך את האקדח. הוא יוציא אותו מהתיק ויזרוק אותו.
ביום הזה אני אהיה אבודה באמת. אני שואלת את עצמי אם הוא עדיין אוהב אותי ומוצאת שכן. הוא באמת אוהב אותי.
אולי הוא ימות. הנה, עכשיו הוא מתעורר. כמו תמיד.
ומה אני אעשה עכשיו? אני אשים לו על הלשון כדור שינה בטענה שזה סם כלשהו, הוא יבלע ואז ילך לישון.
ובסופו של דבר אני באמת מקווה שהוא ימות.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
