עדי (שם בדוי) התיידדה בגיל 7 עם החבר הנחמד של הוריה. כשבאה לבקר אותו הוא ניסה לגעת בה.
כשהייתי ילדה עברתי הטרדה מינית. אף אחד לא יודע על זה, גם לא ההורים שלי. הזכרון הכואב הזה שנשאר לי, הצלקת לכל החיים, אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר, זה שובר אותי מבפנים. אני לא יכולה לשמור את זה בפנים יותר. אני כותבת את זה עם ידיים רועדות ודמעות בעיניים, בגרון חנוק, אבל אני מעדיפה לספר עכשיו, כל עוד יש לי את האומץ מאשר לדחות את זה ולא לספר בכלל. אף אחד לא יודע וגם לא מרגיש, אף אחד לא שם לב.
הייתי ילדה, בת שבע... לא הבנתי כלום... פגשתי אותו בבריכה, הוא היה חבר של הורי. הוא היה נחמד, קנה לי סוכריות ושיחק איתי. יום אחד פגשתי אותו ברחוב והוא הזמין אותי אליו. הייתי תמימה, לא ידעתי לאן אני הולכת. להורים אמרתי שאני הולכת לחברה. ידעתי שהם לא ירשו לי ללכת אליו לבד. הם לא ידעו על הקשר שלי איתו. אחרי חיפוש... לא ידעתי איפה הוא גר... מצאתי את ביתו. הוא גר עם עוד שותפים אבל הם לא ידעו, הם לא שמעו. באתי, הוא אמר לי שלום.
ואז הוא ניסה לנשק אותי, לא על הלחי כמו תמיד, אלא על השפתיים. הוא ניסה לנשק אותי בכוח ואני עמדתי עם שפתיים סגורות ומהודקות היטב, אז עוד לא הבנתי מה קורה. הוא ניסה לגעת בי קצת, להכניס את הידיים שלו מתחת לחצאית שלי. אני לא אשכח את זה אף פעם. אחרי זה אמרתי לו שאני צריכה ללכת ויצאתי מדירתו. התחלתי לבכות, לא הבנתי מה קרה לי. הלכתי הביתה. עד שהגעתי כבר הפסקתי לבכות. ההורים שלי לא שמו לב. גם לא אף אחד אחר. עד היום אף אחד לא יודע. וכל פעם שאני נזכרת בזה... הלב שלי... מפרפר... רועדות הידיים ויש לי דמעות בעיניים. אני לא יודעת מה לעשות, אם לספר את זה למישהו או לא. הטראומה הזאת תשאר לי תמיד.
כל פעם שאיזה בן, חבר שלי... מתחיל להתמזמז איתי אני נזכרת בזה... אני נזכרת בו... איך הוא נגע בי... ואני שונאת את עצמי... אני מתביישת וכואב לי ואני לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות, אני רק יודעת שזה ישאר ככה תמיד. אני שונאת את עצמי... הגוף שלי מגעיל אותי... המקומות בהם הוא נגע... אני כל כך רוצה לעבור את זה. לשכוח את זה. אני פשוט לא יכולה יותר...
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
