mybody

שלום. קראתי את כל הסיפורים שפרסמת, ואני מזועזעת. עד כמה אנשים יכולים להיות כל כך חולים וחסרי התחשבות כלפי הזולת? רציתי לחלוק סיפור, שעד כה סיפרתי רק לחברתי הטובה. הייתי אז בת 13, כתה ז' (כיום אני בת 17). הייתי נורא מפותחת. הבנים כל הזמן צחקו עלי שיש לי חזה גדול. באחד מהבנים התאהבתי. הוא לא היה מיוחד, פשוט. הוא הציע לי חברות.

בהתחלה לא עשינו כלום. הוא היה נורא נחמד. עד שהוא הזמין אותי לביתו. נעניתי להצעה.

הכרתי את כל משפחתו והם היו נורא נחמדים. ואז הוא לקח אותי לחדרו. לא ראיתי שהוא נעל את החדר. התיישבתי על המיטה שלו, לא חשבתי שיקרה משהו. הוא התיישב על המחשב ופתח אתר פורנו. הוא הכניס את ידו למכנס. עשיתי את עצמי כאילו לא שמתי לב ואמרתי שאני צריכה לשירותים. קמתי לצאת אבל אז גיליתי שהדלת הייתה נעולה.

הוא קם והפיל אותי על המיטה ונשכב מעלי. עלי לציין שהוא היה מאוד חזק ודי כבד. אמרתי לו "די!". הוא התחיל לגעת לי בחזה ובתחת. הוא אמר לי "אני יודע שאת רוצה את זה", והביט בי במבט חולני. אמרתי לו שאם לא יתן לי לצאת אני אצעק. הוא שיחרר אותי ויצאתי. אמרתי למשפחה שלו שאני צריכה לחזור לאירוע משפחתי. כשיצאתי התחלתי לבכות. הרג אותי שהוא לא התבייש לעשות את זה כשהמשפחה נמצאת בבית. כשאחיו הקטן נמצא בבית. כשהוריו נמצאים בבית.

אבל זה לא נגמר. אחרי שבוע הוא אמר לי באייסיקיו שהוא מצטער. כמו טיפשה האמנתי לו, והוא הזמין אותי לביתו. הלכתי אליו. אף אחד לא היה בבית. הוא הוביל אותי לחדר. הוא פתח אתר פורנו והתחיל לאונן. הוא פנה אלי ותפס לי בתחת. העפתי את הידיים שלו. הוא התחיל לנשק אותי וחיבק אותי בכוח, ולא יכולתי להשתחרר. הידיים שלו גלשו מתחת למכנס, מתחת לתחתונים. בשלב כלשהו הצלחתי להשתחרר. הוא תפס בחזה, בחולצה ובחזייה, ומשך למטה. הוא הסתכל לי על החזה בלי בושה. צעקתי עליו, צעקתי לו "מה אתה עושה?". הוא אמר: "מותר לי, את חברה שלי". התעצבנתי מהמשפט הזה והעפתי לו סטירה וברחתי מהר. הפעם לא יכולתי לבכות מרוב כעס. הגעתי הביתה וצלצלתי לחברה שלי שתבוא מהר. היא באה אחרי חמש דקות וסיפרתי לה הכל.

רק לאחר מכן נודע לי שזו הייתה התערבות, ושהוא סיפר הכל לכל חבריו. חברתי הטובה, שעל זאת אני מעריכה וכל כך אוהבת אותה, דיברה איתו. היא הוציאה לו את הנשמה, היא גרמה לו להתבייש, במקום שיצא "גבר". היא גרמה לו לעזוב את בית ספר.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

נ' הופתעה לטובה כשהנער שעמו התנשקה הפסיק לגעת בה כשהסיתה את ידו. בדרך כלל זה היה בדיוק ההיפך.

לא באתי לספר סיפור על אונס או תקיפה. באתי לספר על מקרה שקרה לי לא מזמן, שהמחיש לי בצורה מזעזעת את המציאות שאני - ואני מניחה שעוד רבות אחרות - חיות וחוות.

זה קרה בפורים, נפגשתי עם כמה חברים, ביניהם היה אחד שכבר מזמן שמתי עליו עין. כולנו דיברנו וצחקנו והיה רגע של שתיקה. פתאום לא שמעתי כלום, לא שמתי לב לסביבה, היינו רק אני והוא. הסתכלנו אחד לשניה בעיניים, ולאט לאט התקרבנו והתנשקנו. זה היה מדהים, הרגשתי כל כך בעננים. החבר'ה האחרים יצאו מהחדר, נשארנו רק שנינו, נהנים מהפרטיות. פתאום הרגשתי את היד שלו מזדחלת לה אל מתחת לחצאית שלי, בכיוון שלא כל כך מצא חן בעיניי. הזזתי את היד שלו משם והוא הפסיק ולא ניסה יותר.

זה כל כך הדהים אותי, מסיבה לא ברורה - העובדה שהוא לא המשיך לנסות ולגעת בי. אולי זה נותן השתקפות כלשהי של המציאות שלי, שבה בדרך כלל הבנים לא הפסיקו כשרמזתי וגם כשביקשתי בצורה מפורשת. אולי זה גורם לחשוב לרגע, שדברים בכלל לא עובדים כמו שהם צריכים לעבוד.

(כן כן, אמש חגג מייבודי יומולדת שנה. עקב נסיבות שונות ומשונות האירוע ייחגג רשמית בדיליי).

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

ס' הוטרדה לא מעט פעמים - השכן של הסבתא,  חבורות של בנים, עוד איזה טיפוס מהשכונה, ו... כן, גם החבר שלה.

חשבתי הרבה לפני שהחלטתי לרשום את זה פה. בחיים שלי ... אין לי מזל. עברתי 5 הטרדות בחיים שלי ורק 2 אנשים יודעים מזה (אפילו ההורים שלי לא יודעים).

הייתי בת 5, 5 וחצי והייתי אצל סבתא שלי. היה לה שכן שהיה אז בן 16 אני חושבת והוא אמר לי "בואי אני יעשה לך משו כייף ,עשיתי את זה לקטיה (שכנה שהיתה בת 7 בערך) והיא אהבה את זה". ולא ידעתי מה זה. הוא הכניס לי את היד שלו בין הרגליים שלי ורצה לפתוח לי את המכנס (ואני לא הבנתי מה הוא עושה!), ואז הוא לקח אותי למקום כזה מתחת לבית, שבו היו שיחים מסביב כזה ופתח קטן להכנס לשם. הוא החזיק את הידיים שלי עם היד שלו, ועם היד השניה הוא פשוט התחיל לגעת בי. כשאמרתי שאני רוצה ללכת הוא אמר  לי "אל תפחדי, זה לא מפחיד, זה יהיה לך כייף". מה שהציל אותי היתה סבתא שלי, שקראה לי לעלות הביתה. הוא כבר הוריד לי את המכנס עד הברכיים. וכשעליתי הביתה פחדתי לספר לה את זה. פשוט עליתי, נכנסתי להתקלח (כי "שיחקתי" בחוץ - זה מה שסבתא חשבה).

"לכבוד" יומולדתה, ט' נאנסה על ידי החבר שלה. לפני זה "זכתה" להיות חברה של אחד מהסוג שרץ לספר לחבר'ה.

קוראים לי ט', אני בת 15 וברצוני לספר לכם על מה שקרה לי בשנה האחרונה. בזמן שאני כותבת אני פשוט רועדת...

בתחילת כיתה ח' הכרתי את ת', שהיה אז בכיתה י"א. נדלקנו אחד על השניה והתחלנו לצאת. במשך הזמן הוא כל הזמן ביקש ממני לשכב איתו, לרדת לו, ולא הסכמתי. אבל אחרי חצי שנה שיצאנו החלטתי שאולי באמת הגיע הזמן, נורא פחדתי שהוא יזרוק אותי. נפגשו אצלו בבית, ההורים שלו לא היו בבית, ועשינו את זה. לא אומר שזה היה נפלא, מכיוון שהרגשתי כאילו אני מחוייבת לזה.

לאחר יומיים כל הזמן שאלו אותי עם נהניתי, איך היה הסקס עם ת’ וכל מיני דברים כאלה. ככה במשך 4 שבועות, כל יום, "ט’ הזונה", "ט’ הנותנת", כל הזמן.

יום אחד קיבלתי אס אמ אס מת’ והוא אמר שזה נגמר בינינו. שאלתי אותו למה והוא אמר שזה בגלל שאני מעצבנת אותו. לא הבנתי למה, אבל אחר כך ידיד שלי סיפר לי שהוא הלך והפיץ לכולם. הילדים המשיכו לרדת עלי. זה עבר כל כך את הגבול שהחלטתי לעבור בית ספר. חיכיתי כמה חודשים ובתחילת השנה הזאת (כיתה ט') עברתי לבית ספר חדש. לא סיפרתי לאף אחד. במשך הזמן התיידדתי עם ג' מכיתה י'. נורא פחדתי להקשר אליו, אבל עשיתי את זה, ובתוך זמן קצר התחלנו לצאת. זאת הייתה תקופה מדהימה.

לפני בערך שבועיים ג' אמר לי לפגוש אותו בבית שלו, שהוא מתכנן לי ארוחה לכבוד יום ההולדת שלי שהייתה יומיים לפני. הגעתי לבית שלו ולא היה שם שום אוכל. הוא אמר שאנחנו צריכים לדבר והוביל אותי לכיוון החדר שלו... התיישבנו, הוא הסתכל עלי ונישק אותי, ואני זרמתי.

אבל אז הוא השכיב אותי. אמרתי לו שאני לא יכולה, והוא התחיל להגיד לי שזה לא הגיוני כי הוא יודע שאני לא בתולה. אמרתי לו שירד ממני, שאני לא רוצה. אבל הוא לא הקשיב. הוא רכן עלי עם כל הכובד שלו, הוריד את המכנסיים שלו ותקע את איבר מינו בפי. זה היה זוועתי. הוא המשיך והמשיך למרות שבכיתי וצעקתי, הוא התעלם.

וכן. הוא אנס אותי...

אני לא יודעת איך לספר להורים שלי, אבל הם כל הזמן אומרים לי שאני מתנהגת מוזר. אני נורא מפחדת ואני עדיין לומדת איתו בבית הספר.

מה לעשות?

טוקבק - ללא שם:

היה לנו בכיתה שיעור חינוך מיני. בתחלה כל הבנות צחקו והגיבו כמו נקבות מטומטמת, אמרו "מה היא פוסטמה! שתברח" וכל מיני חרטה כזה... של אנשים פחדנים. אבל אחר כך כולן התחילו להפתח ולא הייתה בחורה בכיתה שלא סיפרה על משהו שקרה לה - על זה שעקב אחריה עם האוטו, על זה ששלח ידיים לתחת שלה, על זה שעקב אחריה עד הבית, על זה שהראה לה את הזין שלו כשהיתה קטנה, על הפועלי בניין, על אלו שהלכו ממש צמוד אליה בחושך, על הבחורים שנטפלו אליהן במסיבות.

אין בחורה שמשהו כזה לא קורה לה, הן פשוט לא מתייחסות לזה כי כשהן מספרות - מזלזלים בהן.

כמה חבל.

וגם אני בחורה, ואת הסיפורים שלי הפסקתי לספר כי החבר שלי כל כך זלזל בהם.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

בפוסט הקודם קרוסלה שאלה:

רק אני חושבת, או שהבלוג הזה מאוד בעייתי? שימו לב מצד אחד הוא אמור להעצים נשים נערות וילדות שנגרם להן עוול: הטרדה מינית, תקיפה מינית ואפילו אונס. מצד שני יש כאן הרבה סיפורים על אונס בגוף ראשון, שהרבה מאוד א/נשים קוראים ומרגישים תחושת עוררות מינית בעקבותיהם. כלומר, זה בעצם בלוג שיש בו פורנוגרפיה כתובה של אונס, תקיפה והטרדה מינית.

שאלה לגיטימית לגמרי, כמובן, שנשאלה כאן לא פעם ולא פעמיים, וככל שידוע לי מעוררת אי-נוחות מסויימת גם מחוץ לבלוג, כמעט מהיום הראשון לקיומו.

רם ענה:

תראי, אנשים כאן, ובמקומות אחרים, טוענים שעצם נוכחות גופנית של אשה זה דבר שמבזה נשים כיוון שזה יכול לעורר גברים, בעיקר כאילה שבחייהם הפרטיים המיניות פשוט מדוכאת והם לא נחשפים אליה. יש הבדל של שמים וארץ בין סיפורים פורנוגרפיים (ואני לא בא לחוות כאן דעה ערכית עליהם) שמטרתם להציג בני אדם בצורה "מעוררת" ולהתעלם מהאספקטים האנושיים שלהם - כלומר מהעובדה שזה לא ציצי שהציץ שם, אלא שהיתה זו גברת מ', לבין הסיפורים כאן, "בגוף ראשון". כאן בני אדם מזכירים את נקודת מבטם - את היותם אדם, עם חיים, עם רצונות, עם שאיפה לעצמאות אישית, מול סיטואציות שנכפות עליהם. רוב התוקפים בדיוק מתעלמים מזה. בגלל הגבלות של התודעה שלהם הם מצליחים להתעלם מזה שהקורבן שלהם הוא אדם ולא אוסף של איברים.

הסיפורים כאן עשויים להביא בדיוק לאפקט הפוך - להזכיר לקורא שגם זו שיושבת לידו באוטובוס עם מחשוף, גם זו השיכורה בבר וגם הילדה בת ה-5 בגינה, הם בני אדם בעלי תודעה, רצונות, רפלקסיות, זיכרונות, כאבים, כעסים וכו'. נקודת מבט כזו אינה נשמעת לי "פורנוגרפית" כלל, אלא להיפך. הסיפורים לוקחים את הסיטואציה של התקיפה ומציגים את מה שהיה חסר שם לתוקף - בין אם הוא נשיא מדינה ובין אם הוא ילד מתבגר שעדיין לא פיתח מיומנויות תקשורת תקינות. הם מציגים את האדם שמולו - שמספר את הסיפור מנקודת מבט הרבה פחות "סקסית" במובן ה"מעוות" של "סקסית", כלומר במובן בו החיים המיניים של האדם מתרחשים בתוך ראשו - בינו לבין עצמו, והאינטראקציה שלו עם אחרים אינה מהווה תקשורת, אלא החצנה חד צדדית וכפיה של הפנטזיות שלו ושל חוסר התקשורתיות שלו.

ומה אם אנשים מנצלים את סיפורי הבלוג בשביל, כמו שאת מרמזת, לשבת מול המחשב ולאונן? ומה אם אנשים מנצלים סרטים דוקומנטריים על החיים בגטאות במלחמת העולם השניה מאותה סיבה? אז נצנזר גם את זה? ומה אם אנשים מתגרים מבחורה עם מחשוף או מילדה בת 5 שהולכת ערומה לים? תשובה: שיתגרו ממה שהם רוצים, גם מבקס באני, כמו שהעיד על עצמו קראמב. המאבק כאן הוא על להזכיר להם שכל מה שקשור לאינטראקציה עם אחרים - דורש תקשורת, ולעורר מודעות חברתית להיקף הבורות של אנשים לגבי תקשורת מינית ולתוצאות ההרסניות שלה. מי שרוצה להפיק עונג מיני מסיפורי הבלוג - שיהנה. זה לא רלוונטי.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

Kler חשפה בבלוגה את האונס שביצע בה האקס שלה. חבריה עזרו לה, אבל, להסגיר אותו למשטרה "בזמן אמת". 

כי רק פה אני יכולה לפרוק הכל, גם מה שקשור באותו אונס שעבר עלי.

זה היה באיזה ערב באמצע השבוע.

קראתי "צופן דוינצ'י".

ספר עמוק, ארוך.

עצרתי באמצע וחשבתי מה אני אקרא אחריו.

המממ "רודף העפיפונים", אני חושבת.

הפכתי דף.

לא הספקתי להתחיל לקרוא אותו, הטלפון צלצל.

"אני רוצה לראות אותך"

ענה קול הבס הגברי מהצד השני של הטלפון.

שתקתי.

"אני יודע שאת שם, אבל את לא עונה לי."

הוא המשיך.

"מה אתה רוצה ממני? הא?"

שאלתי אותו, בתמימות דעים מוחלטת.

"אני רוצה אותך"

הוא ענה.

- טו... טו... טו... –

הוא ניתק.

הנחתי את הטלפון במקומו בחזרה.

חזרתי לספר שלי.

נרדמתי באמצע הקריאה, עם הספר מונח עלי.

התעוררתי בסביבות 6 בבוקר.

כוונתי את השעון המעורר ל6 וחצי.

נרדמתי כעבור חמש דקות בערך.

בשעה המבוקשת, צלצל השעון.

התחלתי להתארגן.

לבשתי ג'ינס ארוך עם קרעים,

את האולסטאר הירוקות שלי,

חולצה של ביטלס וסוואצ'רט של הבצפר.

לקחתי את התיק, דחפתי לתוכו סנדוויצ' ויצאתי החוצה.

נעלתי את הדלת והלכתי לכיוון השער.

שניה לפני שיצאתי מהחצר נזכרתי ששכחתי טמפונים למקרה חירום וכדורים.

נכנסתי הבייתה חזרה, לקחתי הכל, ויצאתי החוצה.

היום עבר כרגיל.

חזרתי הבייתה, סיימתי את השיעורים וישבתי טיפה על המחשב.

אחרי זה, כשהתחיל לשעמם, התעמקתי שוב בספר שלי.

לקראת תשע בערב צלצל הטלפון.

"עוד לא ראיתי אותך.."

ענה אותו הקול מאתמול.

"תפסיק."

עניתי לו.

"אני רוצה לראות אותך, ואני אראה אותך.."

הוא ענה בתוקפנות.

"אתה לא תראה אותי, אני לא אתן לך."

טו...טו...טו..

הוא שוב ניתק.

למחרת עבר עלי היום בערך באותה צורה, חוץ מהחלק של הדברים ששכחתי בבית.

בערך באותה שעה,

ישבתי עם הספר שלי, קראתי בו שוב.

הטלפון שוב צילצל.

"אל תסתתרי מפני.."

ענה אותו הקול.

"אם לא תפסיק עם זה, אני אטלפן עכשיו למשטרה!"

איימתי, כולי מפוחדת.

"אל תאיימי עלי, אני מסוגל לפגוע בך."

הוא איים בחזרה, והוא נשמע בטוח בעצמו.

"תפסיק עם זה, בבקשה תפסיק!"

התחננתי בפניו.

"אני רוצה לראות אותך. אני לא אפסיק עד שאראה אותך."

הוא שמר על הטון שלו בטוח ויציב.

"בסדר, אם זה יגרום לך להפסיק."

הובסתי.

"אני אראה אותך..?"

הוא שאל, בשביל לאמת את תשובתי.

"כן, אבל אני באה עם עידן, דימה ושגיא."

הוספתי.

"לא, את לא. את באה לבד."

בשלב הזה של השיחה כבר התחלתי לרעוד.

"אני לא, אני לא אסתכן."

ניסיתי לשמור על הטון שלי, ולא לרעוד.

"תסתכני? זה אני. את מכירה אותי. את אוהבת אותי."

הוא ענה, והיה נדמה שהוא מתחיל להשבר.

"אני לא אוהבת אותך! תפסיק! זה נגמר, מה אתה לא מבין?

אני אוהבת את עידן, רק את עידן."

כבר התחלתי להרים את הקול.

"אם ככה, את תצטרכי לפגוש אותי, או שעידן ייפגע."

ברקע נשמע עידן, ממלמל דברים לא מובנים.

התחלתי לבכות.

"אל תפגע בו! אל תפגע בעידן!"

הייתי שטופת דמעות.

"הנה, תשמעי אותו.."

ענה לי הקול מהעבר השני של הטלפון.

"הלו?! הלו?! קלר! תקשיבי לי! אל תסכימי לו, אל תסכימי לו!!"

הטלפון נלקחת, נשמעות קטיעות בקו.

"קלריסה... אם את רוצה לראות את עידן בחיים, את תפגשי איתי. הבנת?"

לא עניתי לו, רק בכיתי.

"את שותקת שוב.. את תפגשי איתי, ולא תגידי על זה לאף אחד... חבל... יש לי אקדח."

התחלתי לבכות בקול.

"שוב את בוכה... בכיינית אחת. מחר בשעה הזאת בדיוק. אחרת תגידי שלום לעידן שלך. ותבואי לבד!"

טו... טו... טו...

הוא ניתק, שוב.

לקחתי את הסכין החד ביותר שמצאתי במטבח, והתחלתי לחתוך את הידיים.

כמה יותר חתכים - יותר טוב.

עם כל חתך השמעתי צעקה איומה,

והידיים?

דיממו.

לא רציתי להגיע לכף/גב היד.

עד שם חתכתי.

אחרי זה עברתי לרגליים.

לא עשיתי שם הרבה, רק קצת.

לפני שהספקתי להזיז את הסכין, התעלפתי.

כשהתעוררתי, שכבתי על המיטה שלי.

הידיים היו חבושות, על הרגליים היו מונחות כריות חמות.

התיישבתי.

דימה נכנס לחדר, עם כוס תה חם.

"קחי... זה יעזור לך.."

הבטתי בו ושתקתי.

לקחתי את הכוס בעדינות, ושתיתי.

שגיב נכנס לחדר, הוא הביא כמה מגבות רטובות.

הנחתי את הספל בצד, בקושי השארתי תה.

שכבתי, התכסתי בפוך.

שגיב הניח על המצח שלי מגבת רטובה אחת.

"מה אתה עושה?.."

דימה מלמל.

הוא לקח את המגבת, קיפל אותה ל-4, והחזיר אותה למצח שלי.

שגיב לקח שני כיסאות שהיו מונחים ליד השולחן שלי, והניח אותם ליד המיטה.

הוא ודימה התיישבו לידי.

שכבתי, מכוסה בפוך, עם המגבת על המצח ועיינים עצומות.

הם הביטו בי.

דממה.

התחלתי לבכות, לא ידעתי מה לעשות.

הם חיבקו אותי, שניהם.

ובכו ביחד איתי.

"למה את עושה את זה לעצמך?"

שגיב שאל.

"עזוב אותה.."

מלמל לעברו דימה.

"בגלל... שאני לא מתאימה לפה.. לעולם הזה... יש יותר מדי עלי... יותר מדי.."

בכיתי, והסברתי את עצמי.

"הוא לקח את עידן... יש לו אקדח... הוא רוצה לראות אותי... לבד. אחרת הוא אומר שעידן יישא בתוצאות.."

שגיב ודימה הביטו בי, משתוממים.

"מה אני אעשה עכשיו? הא? הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם בסכנה, ההורים שלי לא בארץ בכלל, והחיים שלי זה סיבוך אחד גדול!"

הגיע הערב.

בערך בשש צלצל הטלפון.

"אני רק מזכיר לך, בתשע וחצי, אצלי. תבואי לבד."

ברקע נשמעו צעקות של עידן.

ושקט.

טו...טו...טו...

נותק.

שגיב התקשר.

"יש חדש?"

הוא שאל.

"כן, הוא התקשר. הוא אמר שהוא מזכיר לי לבוא אליו בתשע וחצי. לבד."

עניתי לו.

"זה הכל?"

הוא שאל בספק.

"בערך, שמעתי את עידן ברקע, לא הבנתי מה הוא ניסה להגיד."

-דממה-

"בסדר, נפעל לפי התוכנית."

הוא ענה לאחר זמן ממושך של שתיקה.

"בסדר...בסדר. אבל אל תשכח אותי, אחרת זה יכול להיות מסוכן!"

עניתי לו.

"בסדר בסדר, בפעמם האלף, אל תדאגי. דימה עזר לי לחשוב על זה, הבנאדם גאון."

הוא ניסה להרגיע את הרוחות.

"מבטיח?"

שאלתי.

"מבטיח."

הוא ענה.

- טוק טוק טוק -

הדלת נפתחה.

"הגעת..."

שתקתי.

"תכנסי, תכנסי.."

החדר היה חשוך.

לא ראיתי כלום.

הוא תפס בזרוע שלי בחוזקה, הרגשתי את אני מתחילה לאבד שם את התחושה.

"די, כואב לי."

ניסיתי להזיז את היד טיפה.

"סליחה, אני פשוט לא רוצה שתברחי לי"

הוא הרפה טיפה מהאחיזה.

הוא הוביל אותי למיטה.

"תשכבי"

הוא הצביע על המיטה.

"מה?!"

צעקתי.

"מה מה? מה חשבת שיהיה פה, הא? חשבת שאני מביא אותך בשביל לדבר על הא ועל דה?"

השפלתי את ראשי.

הוא דחף אותי על המיטה.

"תתפשטי"

הוא הורה לי.

הורדתי את המעיל והסוואצ'רט.

נותרתי בג'ינס, בחולצה קצרה ובמה שמתחת.

"קר לי.."

גמגמתי.

"תשתקי ואל תדברי. עכשיו אני הבוס, עושים מה שאני אומר, מובן לך?"

הוא הסתובב סביבי על ברכיו ודיבר בטון נמוך.

הבטתי במצעים הכחולים שכיסו את המיטה.

הוא תפס בשתי ידיי בחוזקה, וקשר כל אחת מהן לצד אחר במיטה.

המיטה אמנם זוגית, אבל יש עמודים שמחוברים ל'ראש' המיטה, והיה ניתן לחבר אליהם את זה.

שכבתי שם, בלי להגיד דבר.

נשכתי את שפתי התחתונה.

הוא התחיל לקרוע לי א החולצה מלפנים.

לאט לאט.

מכיוון שהוא לא יכל להוריד אותה, כי הידיים שלי היו הרי קשורות למיטה בחזקה.

נותרתי בחזייה.

החלק התחתון לא היה חשוף.

"רזית..."

הוא מלמל, בעודו מעביר את ידו בין החזה שלי.

הוא המשיך לטייל עם היד שלו על הבטן שלי, מטה ומטה.

הוא הגיע לכפתור של הג'ינס.

הוא פתח אותו לאט.

לאחר מכן גם את הריצ'רץ'.

הוא משך את המכנס מעליי.

נותרתי קפואה.

בתחתונים ובחזייה בלבד.

הוא הלך הצידה, סידר את הבגדים שלי על הכיסא בצורה יפה, ונעלם לרגע.

הוא חזר כעבור מספר דקות, והיה עליו רק בוקסר שחור.

הוא התיישב מעליי.

"אני רוצה שתורידי אותו עם הפה שלך"

נשכתי את שפתיי עוד יותר חזק.

הוא התיישב כמעט מעל ראשי.

סובבתי את הראש שלי לצד.

"את לא מתכוונת להוריד אותו, הא?"

הוא נעמד מעליי, והוריד את הבוקסר.

הוא נותר עירום.

הוא התכופף.

הוא הכניס את השמוק שלו בין החזה שלי.

בעטתי במיטה בחוזקה ברגליי, והסתובבתי לכל הצדדים.

"אני אוהב שאת משתוללת. משחקת אותה קשה, נכון?"

הוא פתח את החזייה שלי, וזרק אותה הצידה.

לאחר מכן הוא הוריד את התחתון לאט.

הנה. את מוכנה.

הוא זרק את התחתון ליד החזייה, וירד מהמיטה.

אני אוהב שאת עצבנית.

מאוד...

את פראית, תוקפנית, ככה אני אוהב אותך.

יש לי משהו שיעזור טיפה.

הוא תפס בחזייה שלי, ונעלם מהחדר החשוך.

"כבר חוזר"

שמעתי אותו צועק לי מהעבר השני של הדירה שלו.

לאחר מספר דקות, התחלתי לשמוע צלילים רועשים.

כמו רהיטים שנופלים, ודברים כבדים שזזים.

וצעקות.

הוא עלה למעלה במהירות.

מחזיק בחזייה שלי בידיו.

"מצטער, רק הראיתי אותה לעידן שלך...

הוא פה, למטה, את יודעת.

הוא דיי השתגע כשראה אותה פה.

הוא צעק דברים כמו "אל תגע בה!" או כמו "אם תעשה לה משהו אני אהרוג אותך!!"

חחח, אבל אל תדאגי, שטויות כאלו לא תשמעי ממני."

הוא גיחך.

"אתה משוגע!"

צעקתי עליו.

"נכון, משוגע. משוגע עליך.."

הוא ענה.

הוא קפץ על המיטה וחדר לתוכי.

התחלתי לבכות.

צעקתי.

הרעשים מאיזור המרתף ששמעתי קודם, נשמעו שוב.

עידן כנראה ניסה לזוז, אבל הוא בטח היה קשור למשהו שם, אז לא יכל.

צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים.

בעטתי וזזתי לכל הכיוונים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

"די.. בבקשה, בבקשה תפסיק."

הוא המשיך, וזה רק נהיה כואב יותר ויותר מרגע לרגע.

"למה אתה עושה לי את זה?"

הוא הפסיק.

הוא קם ממני, ונשכב ליידי.

הוא התחיל ללטף לי את החלק העליון של הגוף.

"כי את עזבת אותי. את עזבת אותי לטובת השמוק הזה.."

הוא ענה בטון רגוע.

"למה?! הא?!"

הוא התחיל לצעוק.

"מה יש בו שאין בי?! אני אהבתי אותך!! איך העזת בכלל לעזוב אותי?!"

הוא צעק כל מני דברים כאלו.

אני כבר לא ממש זוכרת את הכל.

"אבל.. אני לא אוהבת אותך."

לחשתי.

"אני אוהבת אותו."

הרמתי את הגב שלי, כמה שיכולתי, ולאחר מכן צנחתי עליו בחזרה.

לפתע נשמעה אזעקה מבחוץ.

הוא התעלם ממנה, כי הוא היה בטוח שזה לא קשור אליו.

"את עזבת אותי, ועכשיו תשלמי על זה! עכשיו את תשלמי על זה!"

הוא המשיך.

"בסדר.."

עניתי לו.

" רק בקשה אחת, אפשר?"

שאלתי אותו.

"בשבילך הכל.."

הוא ענה וחייך בזדוניות.

"תכסה אותי. תכסה אותי קודם כל, ורק כשאני אומרת לך תמשיך."

עניתי לו.

"מה?.. בשביל מה זה?!"

הוא שאל בתדהמה.

"זה משחק כזה, שאני בטוחה שתאהב."

בסדר...

הוא כיסה אוית עד מעל החזה.

הידיים שלי היו מחוץ לשמיכה, קשורות.

הסטתי את מבטי שמאלה.

על כוננית קטנה, היה מונח אקדח.

נשמתי לרווחה.

אם הוא לא עליו, הכל בסדר.

"אז איך משחקים במשחק הזה?"

הוא שאל.

"להסביר לך?"

"כן."

"בסדר.."

התחלתי.

"אז אני צריכה קודם כל שתרד מהמיטה."

הוא ירד מהמיטה.

"עכשיו תתרחק אל עבר הקיר שמול דלת הכניסה."

הוא התרחק אליו.

"עכשיו תסתובב אליו עם הפנים, כאילו אתה מחבק אותו.."

הוא עשה כדברי.

"בסדר... איך קוראים למשחק הזה?"

הוא שאל.

גמגמתי.

"קוראים לו.. קוראים לו.."

אמצתי את מחשבותיי.

"קוראים לו, 'בואו נתפוס את המשוגע השמן'."

עניתי.

"למה?"

הוא שאל.

"כי... כי ככה."

הדלת נפתחה בעוצמה.

לחדר פרצו המון שוטרים, אני אפילו לא זוכרת כמה עמדו שם.

בערך 10 רובים כוונו אליו.

(לא היה צורך בהרבה, בגלל המקום הסגור).

"ידיים למעלה, מיד."

צעק עליו איזה שוטר.

שני שוטרים אחרים התקרבו אליו ותפסו בו, בצורה שנראתה ממש כואבת.

"יש לך את הזכות לקרוא לעורך דין, ולשמור על שתיקה".

אמר אחד מהם.

"שיקרת לי... בוגדת.."

הוא סינן לעברי.

שכבתי במיטה, מתקשה לעכל את מה שעברתי.

שכבתי במיטה שלו, ובכיתי.

שגיב ודימה נכנסו במהירות אל תוך הדירה הקטנה.

הם חיבקו אותי.

"שמיכה?.."

שאל דימה.

"כן, לא הייתי נותנת לכם לראות אותי ערומה".

הם צחקקו.

כמה שוטרים ניתקו אותי מהאזיקים שקשרו אוית למיטה, עם מפתח מאסטר.

מערב לקיר אחר הגיחו שני שוטרים, כשביניהם עומד עידן.

הם תמכו בו ועזרו לו, כיוון שהוא היה חבול ופצוע.

הבטתי בו.

התחלתי לבכות.

הוא רץ לעברי, נשכב עלי וחיבק אותי.

"עידן... עידן..."

גמגמתי.

"מה? מה יפה שלי?"

הוא שאל.

"תרד... כואב לי... מאוד..."

עניתי לו.

כאב לי, גם מהמכות שחטפתי 'על הדרך' מהבנאדם ההוא,

וגם ממה שחתכתי את עצמי.

הוא קם,

נשכב לידי,

וחיבק אותי חזק.

אני אוהב אותך, ובחיים לא אעזוב אותך.

וזהו בערך... זה מה שקרה, פחות או יותר.

למי מיכם שישאל את עצמו אם זה באמת קרה, אז כן. זה אמיתי.

ואני בכוונה לא אומרת את השם של אותו אחד שאנס אותי.

ועידן, שגיב ודימה יודעים שאני מפרסמת את זה פה.

והם לגמרי איתי בכל הקטע הזה.

ההורים? הגישו כתב אישום כמובן.

המשפט? אין לי מושג. אני גם לא אתעסק בזה הרבה,

חוץ מלבוא אליו כמובן.

אני נפגשת עם פסיכולוג, וזה עוזר לי מאוד.

וכרגע?

כרגע אני ממשיכה את החיים שלי כרגיל.

וזהו, בערך.

עכשיו אני רק שמחה שפרקתי את זה. והוקל לי.

עידן, אני אוהבת אותך.

אתה בכלל לא מבין כמה.

ושגיב ודימה - תודה, אני אוהבת אתכם המון...

ובכלל, תודה לכל מי שעזר לי ועוזר לי גם עכשיו.

ושיהיה לכולם סוף שבוע מקסים.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

אחרי הרבה שנים, אלון מצטער על כך שלא תמך בחברתו ש"כמעט נאנסה" והיתה זקוקה לו. 

בתיכון היתה לי חברה. מתישהו לקראת סוף היחסים שלנו היא עברה "כמעט אונס" אצל איזה "ידיד" שהיא "הכירה פעם באיזה פאב" והיה נורא נחמד ונתן לה איזה שרשרת סתם במתנה כי "היא תהיה יפה עליה"... אני חושב שהוא הזמין אותה הביתה וכשהיא הגיעה אליו הוא הסתובב בבוקסר ובלי חולצה בבית או משהו כזה. בסוף הוא ניסה לשכב איתה בכוח אבל היא הצליחה לברוח ממנו... ואני זוכר שכשהיא סיפרה לי על זה ממש כעסתי עליה, אמרתי לה "מה??? הוא היה חצי ערום בבית ולא אמרת לו כלום על זה? זה לא הביך אותך אפילו?" וכל מיני דברים על "ההורים שלך לא אמרו לך אף פעם לא ללכת לבד לבית של גברים שהם ’סתם נחמדים בלי סיבה’?" ואני זוכר איך שהיא נשברה לגמרי מהכעס שלי עליה. היא אמרה לי "אתה הבנאדם הכי קרוב אליי, אני אוהבת אותך, למה אתה לא אוהב אותי?" אבל אני לא יכולתי להתמודד עם זה ונפרדתי ממנה אחרי כמה זמן... הכי הרתיח אותי זה הכלבלביות שלה, שהיא היתה מוכנה לעשות הכל כדי שאני לא אכעס עליה... אמרתי לה שהיא מגעילה אותי... לקח לה הרבה מאד זמן להתחיל לכעוס עליי...

אני לא יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן להבין בכלל "מה היא עוד כועסת עליי פתאום?" ובאמת, אחרי ששנינו גדלנו, מאד קרוב אחד לשני, עם שנים של כעס ושנאה ממנה כלפיי, בסוף היא סלחה לי... או אולי התגברה אבל לא סלחה... ואני לא יכול להסתכל אחורה מבלי לכעוס על עצמי ולהכות על חטא... אני לא יודע למה לא הייתי שם בשבילה... גם אם היא סולחת, אני לא יכול לסלוח לעצמי, על כך שהייתי כזה פחדן וברחן, במקום להגיד לה שהיא מקסימה ומדהימה ואנחנו בעסק הזה ביחד. רק אחרי הצבא בתור מפקד, הבנתי שהגברים האמיתיים באמת לוקחים אחריות, כשצריך להסתער מול אש חיה - מסתערים! בלי לשאול שאלות! וכשצריך לאהוב, אוהבים! פשוט אוהבים! ולפעמים קשה לאהוב... כשכועסים, ובמיוחד כשלא מבינים (מה חשבת כשהתלבשת ככה?) וכשאתה אומר לעצמך "מטומטמת". צריך להיות באמת גבר בשביל פשוט לאהוב!

אני יודע שזה קרה לה עוד פעמיים לפני הפעם ההיא, אולי היא אחת כזאת שזה קורה לה, אני לא יודע, וזה גם לא מעניין אותי איזה מין "אחת" היא... אבל כמו שהיא נכנסה לי אז לחיים, ככה היא גם נעלמה מהם. אף פעם לא הייתי מאוהב בה, אבל בתקופה ההיא הייתי גם ממש מגעיל, פשוט לא שמתי עליה. יצא לי לראות אותה כמה פעמים מאז ואני עוד שומע עליה פה ושם מחברים משותפים. היום היא מציירת, לומדת בחו"ל, עובדת עם ילדים עם קשיי למידה, ותקשיבו כולכם - ותקשיבו כולכן - היא היתה החברה שלי פעם, וזה אומר שהיא בן אדם מיוחד, בשבילי. היום היא הפרח הכי יפה וטוב לב בעולם! ולא צריכה טובות מאף אחד! ובשבילה אני תמיד יהיה זה שלא היה שם כשהיא היתה צריכה! ומאד קשה לי להתעלות על הכתם הזה, בפני עצמי... וזה אולי העונש שלי... עונש חינוכי אולי, אבל אולי תתבגרו, לפני שתפגעו במישהו, ותבינו שמי שתותח, כשצריכים אותו, הוא פשוט אוהב, בלי שאלות...

... אני לא מדבר על לאהוב בתור חבר וחברה שמאוהבים, אני מדבר על אהבה במובן שעליו חושבים פחות - אהבה כמו שאבא אוהב את הילדים ולא מוותר עליהם גם כשהוא כועס, או כמו שאתה אוהב את החברים שלך ומוכן לעזור להם אם הם צריכים משהו גם אם לא הכי בא לך עכשיו... אני מקווה שיש לכם אנשים שאתם אוהבים חוץ מבני הזוג שלכם, גם בלי להיות מאוהבים בהם... ילדים, חברים, הורים... זה לא יותר מאהבה, אהבה זה בדיוק העניין, פשוט לדעת שעכשיו זה לא הזמן לשאול למה עשית ככה ולמה עשית אחרת, כי זה כבר לא ישנה וכי למרות שמאד הייתי רוצה, אני עדיין לא שותף בהחלטות שהבחורה ההיא החליטה לקבל, במקום זה פשוט לתת לה את מה שהיא באמת צריכה, שמישהו יהיה איתה, ושיהיה בצד שלה כדי לתמוך בה...

פורסם גם בנענע.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]